ביי מייקל ביי: אפילו הטיפשות הזו מרגשת

ביי בשיא, וזה הקסם

ב-1998 הוליווד הוציאה שני סרטים על אסטרואיד שמתקרב. אחד מהם זכור. "דיפ אימפקט" היה הגרסה החכמה והמדעית. "ארמגדון" היה הגרסה הצועקת, המטופשת, עם הקאסט שיכול היה להיות פוסטר של 1998 לבדו. וניחשו איזה משניהם נשאר בזיכרון של דור שלם?

מייקל ביי ב-1998 לא ידע שהוא הולך להפוך לסמל של בלוקבאסטר ריק. הוא היה בשיא הקריירה שלו - אחרי "בד בויז" של 1995 ו"רוק" של 1996. עם "ארמגדון" הוא בנה את הסרט הכי כן שיוצר אי פעם: הוא לא ניסה להיות חכם. המדע אבסורדי - NASA ערכה רשימה של 168 דברים שגויים בסרט - אבל הסרט יודע בדיוק מה הוא: שני וחצי שעות של אמריקה שמצילה את העולם, ובתוך זה אבא שמנסה לפצות על מה שלא עשה לבת שלו.

ביי בשיא הקריירה שלו

מייקל ביי ב-1998 היה בשיא הקריירה שלו. הוא בא מ"בד בויז" של 1995 ו"רוק" של 1996, ועם "ארמגדון" הוא הפך לאחד הבימאים הכי גדולים של הוליווד. לפני 'טרנספורמרס'. לפני שהפך לסמל של בלוקבאסטר ריק.

והקסם של ביי כאן הוא שהוא לא מנסה להיות חכם. הוא יודע מה הוא רוצה - אקשן, פיצוצים, רגשות גדולים, סוף שמתעורר את הקהל. והוא נותן את כל זה. הסצינה הראשונה שבה אסטרואיד הולם בניו יורק היא רגע של בלוקבאסטר אמיתי. ועד היום אני זוכר את התחושה בקולנוע ב-1998 - כל הקהל קם וצעק.

ברוס וויליס בתפקיד הראשי

ברוס וויליס כהארי סטמפר - קודח נפט שמסכים להציל את העולם - הוא הגיבור שביי תמיד צריך. הוא לא נער. הוא איש 43 שעבד 30 שנה. והקסם של וויליס כאן הוא שהוא לא מנסה להיות צעיר יותר.

והסצינה הסופית של וויליס - כשהוא מקריב את עצמו בקרב על האסטרואיד - היא רגע של רגש שלא הייתי מצפה ממייקל ביי. הוא מתקשר לבת שלו (ליב טיילר) ואומר את המילים האחרונות שלו. "אבא, הצלחת." וזו הסצינה שכל הסרט מוביל אליה.

בן אפלק והכימיה

בן אפלק כא.ג. - הקרסוקודן הצעיר שמתאהב בבת של הארי - היה ב-1998 בתחילת הקריירה שלו. "טייטאניק" היה לפני שנה. "גוד וויל האנטינג" היה זוכה אוסקר. וב-"ארמגדון" הוא הפך לכוכב פעולה.

והקסם של אפלק כאן הוא בכימיה שלו עם ליב טיילר. הם לא מנסים להיות זוג מושלם. הם זוג שאוהבים זה את זה ויש להם קונפליקט אמיתי - אבא של בת לא מסכים שהיא תהיה עם בחור צעיר ממנו.

והסצינה של "I Don't Wanna Miss a Thing" של אירוסמית' - השיר שכתב אבא של ליב טיילר, סטיב טיילר, על בתו - היא רגע של רגש שלא היינו מצפים מסרט אקשן. הסצינה שבה הם שוכבים בחוף לפני שהארי עוזב לחלל - "הילד הזה" של אירוסמית' מנגנת ברקע - היא הקסם של ביי. הוא יודע מתי לחתוך לאקשן ומתי לחתוך לרגש.

הצוות המורחב

והקסם של הסרט הוא בצוות המגוון. סטיב בוסקמי כרוקאם - הקראקפוט של הסרט. וויל פאטון כצ'יק. מיכאל קלארק דאנקן כב-נואה. קית' דייוויד כגנרל קימזי. אוון ווילסון כאוסקר. ואחרים. כולם נראים כמו אנשים אמיתיים, לא כמו שחקנים.

והקסם של ביי הוא שהוא נותן לכל אחד מהם רגע משלו. בוסקמי במיוחד - כשהוא מתחרת ועובר על האסטרואיד - רגע של קומדיה אמיתית בתוך סרט אקשן.

הסיום שעבד על אמריקה

והסיום של הסרט - שבו הארי מקריב את עצמו והעולם ניצל - עבד על אמריקה של 1998. הסרט יצא בקיץ 1998, חצי שנה אחרי "טייטאניק" של ג'יימס קמרון. שני הסרטים האלה הגדירו לדור שלם איך נראה רגע רגשי בקולנוע אמריקאי.

והסצינה של הקלוז-אפ של ליב טיילר כשהיא רואה את הארי מקריב את עצמו - רגע של קולנוע גדול. ביי מצא דרך לתת לה לשבור בלי שתדבר.

אומנם המדע אבסורדי, אבל

אומנם המדע של הסרט אבסורדי. NASA הכינה רשימה של 168 דברים שגויים בסרט. קודחי נפט לא יכולים להפוך לאסטרונאוטים בשבועיים. אסטרואיד כמו האחד בסרט היה גורם להרס לפני שהיה אפשר לעצור אותו.

ויש גם את "דיפ אימפקט" של 1998 - סרט אסטרואיד אחר שיצא באותה שנה - שהיה יותר חכם מבחינה מדעית. המעריצים מתווכחים מי הסרט הטוב יותר. אני אישית מעדיף את "ארמגדון" - הוא יותר רגשי. הוא יותר כיף.

בשורה התחתונה

"ארמגדון" הוא הסרט שמראה איך לעשות בלוקבאסטר נכון. הוא לא חכם. אבל הוא חי, רגשי, וכיפי. ומייקל ביי, לפני שהפך לסמל של בלוקבאסטרים ריקים, הראה כאן שהוא יודע לעשות סרט שעובד.

הציון: 7.5 מתוך 10. הסרט הזה הוא הוכחה שתחזיק על אהבה לקהל יותר מאשר על חכמה. ביי ידע מתי לפוצץ ומתי לתת לוויליס לדבר עם בתו. אם תוציאו את הציניות הקולנועית מהשיפוט שלכם לדקתיים, "ארמגדון" יעבוד עליכם בדיוק כמו שעבד על אמריקה של 1998.