נולן סיים את הטרילוגיה שלו בשאפתנות עצומה ותוצאות מרשימות. לא האביר האפל - אבל קולנוע גיבורי על ברמה שבודדים מגיעים אליה. ביין כפופוליזם חמוש, גורדון-לוויט כמי שהסרט באמת מייעד לו את הלפיד - ואן האת'ווי שמפתיעה כשאחד לא ציפה.
נולן מסיים את הטרילוגיה
איך מסיימים סרטי המשך אחרי שהסיפור הקודם זכה במעמד יצירת מופת? זאת השאלה ששרפה את כריסטופר נולן בארבע השנים שבין "האביר האפל" של 2008 לסרט הזה. ב-2008 הוא בנה אחת מטרגדיות הגיבורים-על הגדולות בכל הזמנים. ב-2012 הוא היה צריך לסיים אותה - בלי הית' לדג'ר, בלי הג'וקר, ובלי הקלף שהמציא את הטרילוגיה. התשובה שלו: לעבור מטרגדיה יוונית לאפוס פוליטי על מהפכה.
זה החלטה אמיצה והיא לא תמיד עובדת. "האביר האפל קם" לא רע - הוא פשוט לא 'האביר האפל'. ובהשוואה לסרט שהוא יורש - שהוא בין חמשת סרטי גיבורי-העל הגדולים אי פעם - אפילו הסרטים הטובים ביותר נראים כקטנים. "האביר האפל קם" של 2012 הוא יותר טוב מ-99% מסרטי גיבורי על. הוא רק לא יכול להגיע לרמה של 2008. וזה לא הקריב נגדו. זה רק עומד מולו.
ביין כנבל פיזי
טום הארדי כביין מציג ביצוע שונה מכל נבל מארוול או DC עד אז. ביין הוא לא משוגע כמו הג'וקר. הוא לא חישובי כמו טו-פייס. הוא פיזי. הוא חכם. הוא מאמין באידיאולוגיה אנרכיסטית.
והקסם של הארדי הוא בקול שלו. הוא משחק מאחורי מסכה רוב הסרט. רק עיניים. רק קול. והקול - שאמור להיות מובן עם דחיסת אוויר - לא תמיד מובן. וזה הצליח. הארדי משחק את הביטחון של ביין דרך הטונים שלו.
הסצינה במטוס בפתיחה - שבה ביין חוטף ד"ר פאוול מתוך מטוס פעיל - תוך כדי שהוא תוקף אותו - רגע של קולנוע אקשן גדול. הסצינה הזאת צולמה אמיתית עם מטוס אמיתי. תאמינו לי - אתם רואים שזה אמיתי.
וההיסטוריה של ביין בקומיקס - דמות שיצרה ב-1993 על ידי צ'אק דיקסון, דאג מונץ' וגרהאם נולן - היא של אנטגוניסט פיזי לבטמן. הוא הדמות שב-Knightfall של 1993 "שבר את הגב של בטמן". והבחירה של נולן להציג אותו כנבל פוליטי-אנרכיסטי הייתה שינוי משמעותי מהקומיקס. המעריצים מתווכחים אם זה היה צעד נכון.
בייל כברוס שובר
כריסטיאן בייל חוזר כברוס ויין, אבל בגרסה אחרת מהקודם. ב-"האביר האפל קם" ברוס הוא איש שבור. 8 שנים אחרי המוות של רייצ'ל, הוא עדיין מתחבא בבית. הוא חבר על מקל. הוא לא יוצא לציבור.
והקסם של בייל הוא שהוא משחק את הבושה. ברוס שלו לא רק מתאבל - הוא מרגיש אשם על המוות של דנט. והסצינות שבהן הוא מבין שהוא צריך לחזור לבאטמן הן רגעים של קולנוע גדול.
ואת המונולוג שלו עם "לוסיוס פוקס" של מורגן פרימן - שבו הוא מבקש לבנות עוד באטמובל - רגע של גיבור שחוזר.
אן האת'אווי כקטוומן
אן האת'אווי כסלינה קייל הייתה הימור גדול. רוב המעריצים לא חשבו שהיא יכולה. התבדינו. האת'אווי משחקת את קטוומן בעדינות. היא לא טפילה. היא לא ערמומית. היא בחורה צעירה שמנסה לשרוד.
הקסם של האת'אווי הוא שהיא משחקת ניגוד. מצד אחד היא מקסימה ויזואלית - משוקעת בחליפה השחורה. מצד שני היא מציגה אישה שיודעת מה היא רוצה. "אתה לא יודע איך זה. ההון עוזב את העיר. אבל אנחנו תקועים. אנחנו האנשים האמיתיים שכל המוט הזה היה אמור להגן עלינו."
והמונולוג הזה שלה הוא אחד הרגעים הכי פוליטיים של הסרט. נולן מציג את גות'אם של 2012 כעיר של חוסר שוויון מעמדי קיצוני. הסיפור של ביין - שמטיף נגד העשירים ובעד "העם" - הוא תגובה ישירה ל'תופעת אוקיופי וול סטריט' של 2011. הסרט יצא 8 חודשים אחרי שאוקיופי וול סטריט הסתיימה.
הסצינה של הסטדיון
והסצינה הקלאסית של הסרט היא הקרב על אצטדיון גות'אם. ביין מפוצץ את הקרקע של האצטדיון בזמן משחק כדורגל אמריקאי. הסצינה הזאת היא רגע של קולנוע גדול. השחקן הילד שר את "O Canada" (כי קנדה מסמלת ידידות), והפיצוץ קורה. כל הצופים בקולנוע ב-2012 חרדו.
והבחירה של נולן לעשות את הסצינה הזאת 3 חודשים אחרי הירי באולם הקולנוע באורורה, קולורדו - שירייה במהלך הקרנת "האביר האפל קם" - הפכה את הסרט למורכב לצפייה. לעולם לא היה אמור לקרות אסון בקולנוע. וקרה. הסרט עומד אבל ההקשר השתנה.
הקצב והאמצע
החיסרון העיקרי שנותר אחרי שמשווים אותו ל-2008 - הקצב. הסרט מחזיק 2 שעות ו-45 דקות, וזה מורגש. החלק האמצעי, שבו ברוס בכלא, מאט את הסרט בצורה ניכרת. הסצינות של ברוס מטפס מהבור - "הקפיצה הסופית" שמסמלת את הפחד מהמוות - יפות אבל ארוכות מדי.
ולמרות שהמסר הפילוסופי של "פחד נכון משחרר" עובד ברמה התמטית, כקצב קולנועי זה היה אמור לקבל 8 דקות ולא 25. נולן התאהב ברעיון יותר מאשר במכאניקה של הסיפור. וזה ההבדל בין "האביר האפל" לסרט הזה - שם, כל סצינה דחפה את העלילה. כאן, חלק מהסצינות עומדות בצד.
ויש את "רוב הזמן" של ג'וזף גורדון-לויט שמופיע ויפה אבל לא מספיק. גורדון-לויט הוא דמות שתפקידה לרמוז על המשך הטרילוגיה - שלא קרה. ובסיום הסרט, כשהוא מקבל את המפתחות לבית של ברוס - רגע שאמור היה לפתוח טרילוגיה חדשה. במקום זה, נולן עזב את הזכיון.
בשורה התחתונה
"האביר האפל קם" הוא הסיום של אחת הטרילוגיות הגדולות בעידן המודרני. הוא לא הסרט הכי טוב של נולן. אבל הוא סיום מוצלח. והוא הוכיח שאפשר לסיים סדרה בלי לפגוע בה.
הציון: 8.5 מתוך 10. סרט שלא יכול לזכות במשפט "הוא יותר טוב מ-2008" - אבל גם לא נדרש לזכות בו. מה שנולן עשה זה לסיים סדרה בכבוד, להעביר את הלפיד לדמות חדשה (גורדון-לויט), ולא להשאיר את באטמן בקבר. "הוא חיכה כל הזמן הזה לראות מה יעשה ברוס ויין כשיגדל." זה לא הסיום של 2008. זה סיום שעובד עם הזמן שעבר ועם השאלה שנולן הציב לעצמו: האם בטמן הוא רק האיש שמתחת למסכה, או הסמל שכל אחד יכול לקחת?