סרט האנימציה שהוכיח שבאטמן לא צריך תקציב ענק כדי להיות אפל ומורכב. הסיפור של ברוס ויין כאן עמוק יותר מרוב סרטי הלייב-אקשן - דרמה נואר אמיתית במסווה של קריקטורה, עם לב שבור במרכז.
האנימציה של בטמן שאיש לא ראה
הסרט הכי טוב של בטמן מעולם לא היה בקולנוע חי. הוא היה אנימציה בת 76 דקות שנפלה בקופות ב-1993 - הוציאה 5.6 מיליון דולר מתקציב של 6 מיליון, ואיש לא ראה אותה עד שיצאה ל-VHS. עם השנים "מסכת הפנטסם" הפך לסרט קאלט שהמעריצים יודעים סוד עליו: הוא טוב יותר מהבימוי של בארטון, שומאכר, נולן וריבס. או לפחות שווה להם.
אריק רדומסקי וברוס טים ביימו את הסרט - שני הבימאים של 'בטמן: הסדרה המצוירת' של Warner Bros. Animation - ולקחו את הפורמט של הסדרה ועשו ממנו סרט באורך מלא.
הסרט הזה הוא המעבר של בטמן מהסדרה לקולנוע באנימציה. ולמרות שהוא נפל בקופות (ב-1993, סרט אנימציה לא נחשב לסרט שיכול להתחרות עם 'הליום' של דיסני), הוא הפך לסרט שמעריצי בטמן יודעים שהוא הסרט הכי טוב של הדמות באנימציה אי פעם.
האנימציה של 'בטמן: הסדרה המצוירת'
והקסם של הסרט הוא שהוא משתמש באותה אנימציה. הצבעים האפלים. הקווים החדים. הפנים העדינים של ברוס ויין. ובסרט - שיש לו תקציב גדול יותר מהסדרה - האנימציה אפילו יותר טובה.
ובמיוחד הסצינה הראשונה - כשבטמן רץ על גגות גות'אם בלילה - היא מצוירת ביד עם שכבות של אור ירח, צל, וגשם. והקסם של רדומסקי וטים הוא שהם הבינו שגות'אם היא לא רק רקע. היא דמות.
והפסקול של שירלי וולקר הוא חזק. הנושא הראשי של הסרט - "מסכת הפנטסם" - הוא אחד הנושאים הכי טובים שנכתבו לבטמן. וולקר השתמשה בקור-בנים, ב-תזמורת, וביצרה אווירה גותית. היא הייתה אחת המלחינות הראשונות שיצרה פסקול של אנימציה ברמה של פסקול קולנוע מבוגרים.
הסיפור של אנדריה ביומונט
והסיפור של הסרט הוא לא רק על בטמן. הוא על אנדריה ביומונט - אהובה הצעירה של ברוס ויין שעוזבת אותו ואז חוזרת 10 שנים אחר כך כפנטסם - הרוצח שמוטעה בה כבטמן.
והקסם של הסיפור הוא שאנדריה היא לא רק נבל. היא אישה צעירה שאיבדה את אבא שלה למאפיה ועכשיו נוקמת. "דלוס היא לא הרוצח. היא רק עושה את מה שצריך לעשות."
והסצינה שבה ברוס פוגש את אנדריה אחרי 10 שנים - "אני יודע מה אתה בעצם. אני זוכר." - רגע של קולנוע גדול. היא מבינה שהוא בטמן. הוא מבין שהיא הפנטסם. ואף אחד מהם לא יכול להפסיק את מה שהם הפכו להיות.
והשבירה של ברוס - בסצינות של זיכרון - היא רגעים של אנימציה גדולה. הסצינה שבה ברוס הצעיר מתאמן עם נמרי קומורי וביוואיומונט (סוג של ניסוי קודם להגדרה הסופית של בטמן) היא רגע שמראה לנו איך ברוס הצעיר היה. הוא לא היה אדם שאיבד הכל. הוא היה אדם שעדיין יכל היה לבחור.
האנטגוניזם של הג'וקר
ומארק האמיל מקליט את הג'וקר - הקול הקלאסי שלו של 'בטמן: הסדרה המצוירת'. והקסם של הג'וקר בסרט הזה הוא שהוא לא הנבל הראשי. הוא רק מאיים נוסף. המאיים האמיתי הוא אנדריה והעבר של ברוס.
והאמיל, שב-1993 כבר היה ידוע מ"מלחמת הכוכבים" כלוק סקייווקר, מצא בג'וקר את התפקיד שיגדיר את הקריירה השנייה שלו. הוא הפך להיות הקול של הג'וקר ב-30 שנות אנימציה.
אומנם תקציבי, אבל
אומנם הסרט תקציבי. 76 דקות בלבד. מי שמחפש סרט גדול לא ימצא אותו כאן. חבל - היה אפשר לעשות 100 דקות. הסרט נורה מהר כדי להיכנס לקולנוע לפני 'אבירי הצדק' של 1996 - הסרט הבא של בטמן באנימציה. חבל שהאולפן לא נתן לו זמן להתפתח.
והסצינה הסופית - כשאנדריה נעלמת בערפל ובטמן עומד לבד על גג גות'אם - היא אחד הרגעים השקטים והכבדים ביותר בקולנוע של בטמן. אבל היא קצרה מדי. הסרט יכל לתת לרגע הזה עוד דקה.
ההשפעה על בטמן הקולנועי
וההשפעה של הסרט על בטמן הקולנועי הייתה משמעותית בלי שיכירו בה. הסרטים של נולן - "בטמן מתחיל" של 2005, "האביר האפל" של 2008 - לקחו רעיונות מסרט הזה. בטמן כדמות עצובה. בטמן שלא יכול לאהוב. בטמן שמסתכל על העבר שלו ולא יכול לסלוח.
וגם "בטמן" של מאט ריבס מ-2022 - הסרט החדש עם רוברט פטינסון - מציג גרסה של בטמן שדומה למסכת הפנטסם. בטמן צעיר, פגוע, שלא יודע איך לאהוב.
הציון שלי
"מסכת הפנטסם" הוא הסרט הכי טוב של בטמן באנימציה. הוא לא קיבל את הכבוד שלו בקופות, אבל הוא הסרט שמעריצי בטמן יודעים לאהוב. והוא ההוכחה שאנימציה יכולה לעסוק בנושאים מבוגרים - אהבה אבודה, נקמה, החטא של בחירת תפקיד שלא ניתן לעזוב.
זה אחד הסרטי בטמן הכי טובים שנעשו - בין חמישה הראשונים בכל הזמנים, ולעמדתי, גבוה יותר מ"באטמן" של בארטון. ויש לי טענה לא פופולרית: אם רדומסקי וטים היו ביימים את הסרטים החיים של בטמן ב-90s, היינו מקבלים סרטים שונים לגמרי - ויותר טובים מהליגה של שומאכר. הם הבינו את הדמות. הם הבינו את גות'אם. הם הבינו שבטמן הוא לא רק אקשן - הוא טרגדיה.