לדג'ר לא גילם את הג'וקר - הוא הפך לו

נולן לא עשה סרט גיבורי-על. הוא עשה טרגדיה.

כריסטופר נולן לא עשה סרט אקשן ב-2008. הוא עשה טרגדיה יוונית עם גלימה. וזה לא ניסוח של ביקורת חמה - זה תיאור מבני. ברוס ויין מגדיר את עצמו לפי כלל אחד, לא להרוג. הג'וקר מגדיר את עצמו לפי היעדר כל כלל. הפגישה ביניהם אינה פגישת גיבור ונבל - היא פגישת שתי פילוסופיות, ושתיהן מוצאות ראיות לצדקתן בתוך הסרט. וזה לפני שדיברנו על העובדה שהית'ר לדג'ר מת חצי שנה לפני שהסרט יצא, ושכל מי שישב באולם בקיץ 2008 ראה את הביצוע שלו דרך הצל הזה. סרט שמדבר על מוות, ניהיליזם ואמונה קיבל עוד שכבת אמת שאף סרט אחר לא קיבל - מוות אמיתי מחוץ לאולם.

הקונפליקט שאי אפשר לפתור

מה שהופך את האביר האפל לטרגדיה ולא לסרט פעולה הוא שאין בו ניצחון אפשרי. אם באטמן יהרוג את הג'וקר - הוא הפסיד את הקרב הפילוסופי. הג'וקר רצה להוכיח שכולם נשברים, וברוס ויין שובר את עצמו. אם הוא לא הורג את הג'וקר - הג'וקר ימשיך להרוג. כל מהלך הוא תבוסה.

נולן בנה את הסרט סביב ה"דילמה של הסירות" - שני סירות, שני קהלים, כל אחד מחזיק כפתור שיפוצץ את האחר. הסצינה הזאת היא הסרט בזעיר אנפין. אין תשובה נכונה. רק תשובות פחות גרועות. וכשהדילמה נפתרת לא בגאולה אלא בהתעקשות של אדם רגיל לא ללחוץ - נולן אומר משהו על האנושות שהג'וקר סירב לקבל. הסרט לא נותן לג'וקר לנצח, אבל גם לא נותן לאף אחד אחר.

לדג'ר והצלקות

הית'ר לדג'ר כג'וקר הוא מה שקורה כששחקן מחליט שהדמות חשובה יותר מהנוחות. כל סיפור על הצלקות שונה. כל פעם שהוא מסביר מאיפה הן - הסיפור אחר.

בצפייה הראשונה חשבתי שזה תקלת עריכה. בצפייה השלישית הבנתי - זו אמירה פסיכולוגית מחושבת. הג'וקר הוא לא אדם עם עבר. הוא רעיון עם פנים. וכל פעם שהוא מציע הסבר, הוא מנסה להבין מה כואב יותר לקהל שלו. הוא לא אלים - הוא ניסיוני.

אחת הסצינות שנשארו איתי: ג'וקר עומד מול המצלמה ומסביר לאנשים הפשוטים למה לא מציקים ל"אנשים כמוהו". הנאום הזה, על אנרכיה שאתם שונאים עד שאתם זקוקים לה, הוא כל כך מושלם בזלזול שלו, כל כך אמיתי באבחנה, שקשה לא להרגיש קצת שהג'וקר לא לגמרי טועה.

וזה מה שנולן עושה שרוב הסרטים לא מוכנים לעשות - הוא נותן לנבל נקודה.

נקודת השבירה שאיש לא מדבר עליה

נקודת השבירה האמיתית של הסרט היא לא המוות של רייצ'ל. היא הסצינה שבה ברוס ויין מחליט לפרוס את מערכת הסונאר על גות'אם כולה. ציתות המוני, פגיעה בפרטיות של כל אנשי העיר, רק בשביל לאתר את הג'וקר.

לוציוס מוחה. בייל-ויין מקבל. הסצינה הזאת היא לא גיבורית. היא אנושית בצורה הכי מפחידה שלה. הקו האתי שבר, לא בגלל רוע - בגלל פחד ויאוש. וזה עצוב יותר מכל מוות שבסרט.

הלב השני שנולן מקריב

אהרון אקהרט כהארווי דנט הוא הלב השני שנולן מקריב. דנט הוא האיש שגות'אם האמינה בו - גיבור בלי מסכה, סמל שמוצג לאור השמש. כאשר הוא מתמוטט ומפנה את פניו, ההפסד אינו גופני - הוא אידיאולוגי. זה מות האמונה שמוות הגוף לא מגיע אחריה.

נולן שואל: האם טוב אמיתי יכול לשרוד נסיבות אכזריות? ולא עונה. הוא מראה.

זימר והווארד: פסקול של מצב תודעה

הנס זימר וג'יימס ניוטון הווארד יצרו פסקול שהוא לא ניגון. הוא מצב תודעה. הנושא של הג'וקר הוא תו אחד, עולה. עולה. עולה. אין הרמוניה. אין מנוחה. רק מתח שמסרב להיפרק.

כשאתם שומעים את הצליל הזה עולה, הגוף שלכם מתחיל להתכונן לפגיעה לפני שמשהו קורה. זה קולנוע חושני בצורה שמעטים מגיעים אליה.

אומנם לא מושלם, אבל

האביר האפל הוא לא מושלם. יש בו עלילות משנה מועמסות, ויש בחלק השני ניסיון לאחוז בשני גמרים בו זמנית - גם של הג'וקר, גם של טו-פייס. חבל שנולן לא בחר אחד והעמיק אותו. אבל היי, הוא אחד הסרטים הספורים שיצאו מהוליווד עם שאלה פילוסופית אמיתית בלב, ולא סתם כקישוט לפוסטר.

למה זה חשוב

נולן שאל שאלה אחת ומסרב לענות עליה - מה שווה האדם כשכל מה שהגדיר אותו נלקח ממנו? האם ייתכן שהנבל צודק? מאז 2008 יצאו עשרות סרטי גיבורי-על. אף אחד מהם לא חזר על השאלה הזאת. כולם בחרו את הצד הבטוח, את הצד שהקהל ירצה לחבק. נולן לא בחר. הוא הניח את הסרט על הסף ועזב.

אם לא ראיתם את האביר האפל מאז הצפייה הראשונה, חזרו אליו. שימו לב לסיפורי הצלקות של הג'וקר - הם לא אותם סיפורים. שימו לב לסצינת הסונאר ולמה לוציוס לא מתפטר באמצע. שימו לב למה שדנט אומר לרייצ'ל ברגע האחרון. הסרט לא רק על באטמן וג'וקר. הוא על מה שאנחנו עושים כשההגדרות שלנו מתערערות. ציון: 10/10. אחד הסרטים הבודדים שיצאו מהוליווד עם שאלה פילוסופית אמיתית בלב, ולא כקישוט לפוסטר.