הלילה האחרון של ספרו ומקלובין - ושלנו

הסרט שלימד דור על חברות גברית

סת רוגן ואווז גולדברג התחילו לכתוב את "סופרבד" בגיל 13, בוונקובר, ב-1995. הם סיימו אותו בגיל 25. שנים-עשר שנות כתיבה של תסריט אחד על שני נערים שמנסים להשיג אלכוהול בליל אחד. וזאת הסיבה שהסרט הזה לא נראה כמו "סרט תיכון" - הוא נראה כמו זיכרון. כל בדיחה קרתה. כל סצינה זוכרת. גם השם "מקלובין" היה תעודה מזויפת אמיתית של רוגן.

מתחת לגסות, "סופרבד" הוא אחד הסרטים הכי כנים שנעשו על חברות גברית שעומדת להסתיים. שני נערים שיודעים שהשנה הזאת היא הפעם האחרונה. הבכי של הסרט לא נשמע - הוא מורגש בשתיקות שבין הבדיחות.

גרג מוטולה ביים את "סופרבד" מתסריט שכתבו סת רוגן ואווז גולדברג במשך שבע שנים, החל מגיל 13 שלהם. הסרט הוא בעצם הסיפור של הם. הדמויות סית' ואווז קרויות על שמותיהם של הכותבים.

ג'ונה היל ומייקל סרה

ג'ונה היל כסית' ומייקל סרה כאווז עושים את הקטסי הקומי הכי טוב של 2000s. היל הוא הקול האנרגטי, החצוף, החסר ביטחון. סרה הוא הקול השקט, המתעבד, הביישן. שני הקצוות של חבר מתבגר.

והקסם של הקאסטינג הוא שהם נראים כמו חברים אמיתיים. היל וסרה - שני שחקנים מנוסים אז - מצליחים להעביר 17 שנים של חברות בכל סצינה. הם מתווכחים. הם מבינים אחד את השני. הם מסיימים משפטים אחד של השני.

הסיפור הקלאסי של ליל

הסיפור פשוט. שני חברי תיכון, סית' ואווז, חולמים על מסיבה. הם מקבלים הזמנה למסיבה של ג'ולס - הבחורה שסית' אוהב. הם מבטיחים להביא אלכוהול. בלי תעודת זהות. בלי כסף.

ומכאן, הסרט הופך לאודיסיאה של ליל אחד. הם פוגשים את פוגל (כריסטופר מינץ-פלאסה) - תלמיד עם תעודה מזויפת בשם "מקלובין". הם נסחפים למסיבה. הם נפגשים עם שוטרים מהסטירה. הם בורחים. הם נסעו. הם בסוף מצליחים.

והקסם של הסיפור הוא שהוא לא רק קומדיה. הוא סיפור אהבה גברי. סית' ואווז עומדים להיפרד - לאחר התיכון אווז יעזוב ללמוד באוניברסיטה אחרת. המסיבה היא הליל האחרון שלהם ביחד.

מקלובין הופך לאיינטית

ודמותו של "מקלובין" הופכת לאחת הדמויות הקולנועיות הכי זכירות של 2000s. כריסטופר מינץ-פלאסה ב-17 שנותיו עושה את הביצוע הכי תמים של הקריירה הצעירה שלו. הוא נער שמרגיש שהוא מסתבך, אבל בעצם נהנה מכל רגע.

והמסע שלו עם השוטרים - "סלייטר" של ביל הדר ו"מייקלס" של סת רוגן עצמו - הוא רגע של קומדיה גדולה. השוטרים מנסים להיות "מגניבים". מקלובין מנסה לא להישבר. הסצינה שבה הוא יורה באקדח לראשונה - "זה הכי מגניב שעשיתי בחיי" - היא רגע של קולנוע מצחיק.

ג'ולס וההתבגרות

והבחורות בסרט - ג'ולס של אמה סטון (בתפקיד הראשי שלה!) ובקה של מרתה מקאיזק - לא רק תפאורה. סטון משחקת את ג'ולס בעדינות. היא לא מסכנה. היא לא בכוונה לתת לסית'. היא רק רוצה לבלות מסיבה.

והסצינה שבה היא ואווז משוחחים בחדר השירותים - רגע של קולנוע גדול. היא לא רומנטית באופן טיפוסי. היא רק שני נערים שמסתכלים אחד על השני ומבינים שהם רוצים אחד את השני.

אומנם לא מושלם, אבל

אומנם הסרט מאוד 2007. חלק מההומור הזדקן בעייתית. הבדיחות על נשים, על אורגזמות, על נושאים שהיום לא נחשבים מצחיקים - חלקן מורגשות היום אחרת.

ויש את הסיום - שמעט מתפזר. אחרי הליל הגדול, הסרט מנסה לסכם את הקשר של סית' ואווז עם רגע של רגעיות. חבל שלא קיבלנו עוד דקה של זה.

למה זה חשוב

"סופרבד" הוא הסרט שהוכיח שקומדיית התבגרות יכולה להיות גם רגישה. רוגן וגולדברג כתבו את התסריט במחשבה על איך זה מרגיש להיות בן 17 ולעמוד לאבד את החבר הכי טוב שלכם.

רוגן וגולדברג - ההיסטוריה שלהם

וההיסטוריה של רוגן וגולדברג מורכבת. שניהם התחילו לכתוב את "סופרבד" ב-1995, בגיל 13. הם גרו בוונקובר, קנדה, וכתבו את התסריט ביחד במשך שבע שנים. רוגן הציג את התסריט להוליווד בגיל 21, אחרי שהוא הצליח עם "40 שנות בתולה" של 2005.

והקסם של התסריט הוא שהוא נראה כמו שכתב מתבגר. רוגן וגולדברג לא ניסו להיות חכמים. הם רק תיעדו את חוויית התיכון שלהם. כל בדיחה של הסרט קרתה להם בחיים האמיתיים. ההלצה על "מקלובין" - רוגן באמת היה לו תעודה מזויפת בשם הזה כשהיה בן 16. הסיפור של אווז וג'יי - בעצם הסיפור של רוגן וגולדברג עצמם.

והשניים המשיכו לעבוד יחד - "אננס אקספרס" של 2008, "זה הסיום" של 2013, "הראיון" של 2014. והם הקימו חברת הפקה - Point Grey Pictures - שהפכה להיות אחת מחברות הקומדיה הכי מצליחות של 2010s.

הציון

הסיום של "סופרבד" - שבו סית' ואווז נפרדים בקניון, אחד הולך לקופת המכוניות והשני נשאר לבד עם חברה - הוא אחד הרגעים הכי כנים שהוליווד עשתה על חברות גברית. בלי ציניות. בלי הומור. רק שניהם, יודעים שהשעון הסתיים. מי שראה את הסרט בגיל 17 הבין; מי שראה אותו בגיל 30 ומעלה כואב. 9/10 - קומדיה אמריקאית של 2007 שתישאר רלוונטית כל עוד יש בני 17 בעולם.