הסיקוול שהפך לסטנדרט הזהב של כל המשך קולנועי. אירווין קרשנר הפך את מלחמת הכוכבים מהרפתקה לדרמה אפלה ובוגרת. יודה, דאגובה, וההתגלות שזעזעה דור שלם - הסרט שהוכיח שהמשך יכול להיות טוב יותר מהמקור.
הסרט שלימד את הוליווד שעלילה יכולה להפסיד
"האימפריה מכה שנית" הוא הסרט שלימד את הוליווד שלא כל סרט המשך צריך לחזור על המקור. ב-1980, סרטי המשך היו עוד-מאותו-דבר. רוקי 2 היה רוקי 1 שוב. גריז 2 היה גריז 1 שוב. וכשלוקאס נתן לאירווין קרשנר לעשות סרט המשך למלחמת הכוכבים, הציפייה הייתה שגיבורים ינצחו שוב. במקום, הסרט מסתיים עם הגיבור על שולחן ניתוחים, החבר השני קפוא בקרבונייט, ונער גלקטי שעומד מול אביה שאיבד את ידו.
"אבא, לוק. אני אביך." המשפט שכל הילדים בעולם זוכרים. "לא, אני אביך" - בעברית של מתורגם. וכש-1980 שמעו את זה לראשונה בקולנועים, הקולנוע האפי השתנה לתמיד.
אירווין קרשנר עם החזון
ג'ורג' לוקאס לא ביים את "האימפריה מכה שנית". הוא העביר את התפקיד לאירווין קרשנר - בימאי דרמטי וותיק שלימד את לוקאס בבית הספר לקולנוע USC. קרשנר לקח את היקום של מלחמת הכוכבים והפך אותו לקולנוע מבוגרים.
הסרט מצולם אחרת. לוקאס בסרט הראשון אהב צילומים מהיר וקצב מתפרץ. קרשנר נותן לכל סצינה לנשום. הוא נותן ללוק להתחבט בעצמו. הוא נותן להאן וליאה להתאהב באיטיות. הוא נותן לוויידר להיות מאיים בלי להזיז את האצבע.
וההבדל מורגש מהסצינה הראשונה - קרב הוץ. במקום פתיחה אפית כמו בסרט הראשון, אנחנו מתחילים בסיירת קור על גלידה לבנה ובחור אחד שמת. הסרט מודיע לכם מההתחלה: "זה לא סרט הרפתקאות. זה סרט מלחמה."
וויידר הופך לנבל
בסרט הראשון, וויידר היה האיום הפיזי שמאחורי הצמרמורת. הנבל היה טארקין. ב-"האימפריה מכה שנית", וויידר הופך לדמות העיקרית של הסיכון.
הסצינה הראשונה שלו - בגשר של מצביא אדמירל אוזל - ידועה לכולם. "אני מוצא את חוסר אמונתך מטריד." וויידר חונק אותו עם הכוח, ממנה את קפטן פיאט במקומו, וממשיך הלאה. בסצינה אחת, קרשנר הסביר לכולם מה זה לעבוד אצל וויידר.
וג'יימס ארל ג'ונס מקליט את הקול בצורה שעדיין מהדהדת. קול שלמרות שהוא רגוע ושקט, מאיים יותר מצעקה. וויידר לא צריך להרים את הקול. הוא יודע שכל מי שעובד אצלו פוחד ממנו.
האן וליאה - הרומן הכי הוליוודי שאי פעם
הקסם של "האימפריה מכה שנית" הוא לא בקרבות. הוא בכימיה של האן וליאה. הסצינות שלהם - בייתחקרים על הספינה כוכבא - הם מהרגעים הכי טובים של רומן בקולנוע אמריקאי.
וההיגיון פשוט - שני אנשים שלא רוצים להיות מאוהבים, מתאהבים בשל כך שהם נאלצים לבלות זמן ביחד. האריסון פורד וקארי פישר מצליחים להעביר את זה בעדינות. "אני אוהב אותך." "אני יודע." - הסצינה הזאת היא מילה אחת של פורד שלא הייתה בתסריט. המילה "אני" לפני "יודע" באה ממנו ספונטנית. וזה הקסם של פורד.
יודה והאי דאגובה
וואז יש את דאגובה. לוק נוסע למצוא יודה - מאסטר ג'דאי קטן וקרוף שגדל אצל מסטר 'מוטה. הסצינות בדאגובה הן הקצב של הסרט. איטיות בכוונה, בוצי בכוונה, מסתורי בכוונה.
פרנק אוז מקליט ומחקה את יודה - בובה שיוצרה לסרט. ובמקום שהבובה תרגיש זרה, היא מרגישה אמיתית יותר מחצי מהשחקנים. יודה הוא חכם, מתחכם, מצחיק, ובסוף - מגלה את הזהות שלו ולוק נשבר.
הסצינה במערה - שבה לוק נכנס ופוגש את וויידר, הורג אותו, ופוגש את הפנים של עצמו - אחת הסצינות הכי פסיכולוגיות בקולנוע מדע בדיוני. הסרט אומר ללוק שהוא לא שונה מהאויב שלו. שהזעם שלו, אם לא יישלט, יהפוך אותו לוויידר.
הקליימקס שמסתיים בנפילה
"אני אביך" הוא הרגע. הרגע. וקרשנר מצלם אותו בצורה גאונית. וויידר לא צועק. הוא לוחש. "חפש את הרגשות שלך. אתה יודע שזה נכון." והפנים של לוק - מארק האמיל מצליח להעביר את כל הקסם של הילד שגילה את הסיפור הכי כואב של חייו.
ואז הוא קופץ. הוא בוחר במוות במקום להצטרף לאביו. ועקלטון אנגלסקי של מומונה תפס אותו. בסוף יד אחת חסרה, אחות חיכתה לו, וחבר אחד עוד שמור בקרח.
אומנם איטי, אבל
אומנם הסרט איטי - הוא הסרט הכי איטי של הטרילוגיה. הסצינות בדאגובה לוקחות זמן. הסצינות בקלאוד סיטי לוקחות זמן. לפעמים זה דורש סבלנות. אבל זה חלק מהקסם.
ויש את בוסק של דייוויד פרורז - דמות שכל ילד אהב אבל לא קיבלה זמן מספיק. הוא מופיע, מאיים, חוטף את האן, נעלם. חבל - הסרטים החדשים ניסו לתקן את זה ולא הצליחו במלואם.
הירושה
"האימפריה מכה שנית" הוא הסרט הכי טוב של מלחמת הכוכבים. ולא רק שלי - של רוב מעריצי המותג. הוא הוכיח שאפשר לעשות סרט המשך שלא חוזר על המקור, אלא מעמיק אותו. הוא לימד את הוליווד שלא כל סרט המשך צריך להיות גדול יותר. לפעמים הוא צריך להיות חזק יותר. בלי "האימפריה" אין "האביר האפל" של נולאן. אין כל סרט המשך מהעשור האחרון שמסכים להסתיים על נפילה.
הציון
9.5 מתוך 10. הסרט הראשון היה הרפתקה. "האימפריה" היה אמנות. ולא, אף סרט סטאר וורס שיצא מאז לא הגיע לרמה הזאת - לא הפרילקלים, לא הסיקווסלים, לא הספין-אופים. רק "רוג ואן" התקרב, ואפילו הוא לא הגיע. קרשנר עשה משהו שאי אפשר לחזור עליו - הוא לקח אופרת חלל והפך אותה לטרגדיה יוונית.