נקמת הסית' - הסרט שיודע איך הוא נגמר ועדיין שובר את הלב

סיפור שאתה יודע איך הוא נגמר

יש משהו מכשף בלצפות בסרט שהסוף שלו ידוע מראש. כשהתחלתי לראות את "מלחמת הכוכבים: פרק שלוש - נקמת הסית'", ידעתי בדיוק לאן זה הולך. הרפובליקה תיפול, מסדר הג'דיי יושמד, והגיבור הטראגי יחבוש בסוף את המסכה השחורה המפורסמת ביותר בתולדות הקולנוע. ובכל זאת, ג'ורג' לוקאס מצליח להפוך את הבלתי נמנע לחוויה עוצמתית וקורעת לב. מבחינתי, זה הסרט הטוב בטרילוגיה המקדימה.

אבל לא משתווה לטרילוגיה המקורית

עם כל המחמאות, הוא לא משתווה לטרילוגיה המקורית. הקסם של המאבק הפשוט בין טוב לרע, והכימיה בין האמיל, פישר ופורד - דברים שקשה לשחזר היום, גם עם תקציבי עתק ואפקטים מתקדמים. הטרילוגיה המקורית בנתה עולם יש מאין; הפריקוולים נשענים על יסודות מוכרים. ועדיין, כיצירה עצמאית, הסרט האפל הזה מספק את הסחורה.

עניבת חנק שמתהדקת לאט

הסרט נפתח בסיקוונס אקשן ארוך מעל קורוסאנט, שזורק אותנו ישר אל תוך מלחמות המשובטים. בניגוד לקודמיו בטרילוגיה, האווירה כאן אפלה ודחוסה הרבה יותר. לוקאס טווה רשת של בגידה פוליטית שמהדהדת גם היום. המעבר של הרפובליקה לדיקטטורה לא מתרחש ביום אחד של הפיכה, אלא מתבצע, כפי שפאדמה אומרת בצורה קולעת, לקול מחיאות כפיים. התחושה לאורך הסרט היא של עניבת חנק שמתהדקת לאט.

הבעיה הגדולה - הנפילה של אנאקין מהירה מדי

וכאן מגיעה הבעיה הגדולה שלי עם הסרט. הנפילה של אנאקין אל הצד האפל אמורה להיות לב הסיפור - הסיבה שכל הטרילוגיה הזו קיימת מלכתחילה. אבל היא קורית מהר מדי, בלי הסברים מספקים. מהרגע שאנאקין מגלה שפלפטין הוא לורד הסית' ועד לרגע שבו הוא טובח בילדים במקדש הג'דיי, עוברות בקושי כמה סצנות. השינוי הזה - מאביר ג'דיי שמתלבט אל רוצח קר דם של ילדים - דורש סרט שלם להיבנות, לא רבע סרט. החששות שלו לגבי פאדמה והפיתוי של פלפטין פשוט לא מספיקים בעיניי כדי להצדיק את הקפיצה. זה מרגיש לא הגיוני, חפוז, ויותר שירות לעלילה הכללית של הסאגה מאשר התפתחות אורגנית של הדמות.

איאן מקדיארמיד גונב את הסרט

אי אפשר לדבר על "נקמת הסית'" בלי איאן מקדיארמיד. ההופעה שלו כקנצלר פלפטין שמתגלה כדארת' סידיוס היא קורס מאסטר בנבליות קולנועית. הסצנה באופרה היא הסצנה הטובה ביותר בכל הטרילוגיה המקדימה. הוא שומר על איפוק ארסי, ורגע אחר כך, כשהמסכות נופלות, מתפוצץ בהנאה סדיסטית שקשה להסיר ממנה את העיניים.

מקגרגור וכריסטנסן

מולו ניצב יואן מקגרגור, שמבסס את עצמו סופית כאובי וואן קנובי ונכנס לנעליים של אלק גינס בצורה משכנעת. הכאב שלו במערכה האחרונה ניכר בכל מבט - תחושת הכישלון שלו כמורה, כאב מחליף וכאח גדול, קורעת את המסך. היידן כריסטנסן, שספג ובצדק ביקורות קשות על הסרט הקודם, מביא כאן הופעה בוגרת ומשכנעת הרבה יותר - גם אם החומר שניתן לו (ראו לעיל) לא תמיד עמד לרשותו.

הפעלת הפקודה - קינה איטית על סופה של תקופה

נקודת השיא הרגשית של הסרט - ואולי של כל הפריקוולים - היא הפעלת הפקודה המפורסמת. המונטאז' הזה כמעט נטול מילים, מלווה רק במוזיקה של ג'ון וויליאמס. הרצף מציג את בגידת המשובטים במפקדיהם ואת רציחתם השיטתית של אבירי הג'דיי ברחבי הגלקסיה. לוקאס בחר בחכמה להציג את הטבח לא כרצף אקשן מהיר, אלא כקינה איטית על סופה של תקופה.

מה שעוד פגום

מעבר לבעיית הקצב של נפילת אנאקין, יש פגמים נוספים. החולשה הידועה של לוקאס בכתיבת דיאלוגים אינטימיים פוגמת בכמה ממערכות היחסים המרכזיות. הטיפול בפאדמה בעייתי במיוחד - מי שהייתה מנהיגה לוחמת ופוליטיקאית חריפה מצטמצמת כאן לדמות הבוכה והחלשה.

הציון

למרות הפגמים, מדובר ביצירה שגורמת לחשוב, להרגיש ולהיסחף לעולם מיתולוגי עוצר נשימה. אבל הקפיצה הלא משכנעת של אנאקין היא חור גדול מדי בלב הסיפור בשבילי. הציון הסופי שלי הוא שבע מתוך עשר.