טריי פארקר ומאט סטון עשו סרט מוזיקלי מצויר שמבקר את הצנזורה - ועשו זאת בצורה כה גסה שהצנזורה ניסתה לצנזר אותו. הפרדוקס הזה הוא בדיוק הנקודה. 'Blame Canada' מינויה לאוסקר. 'La Resistance' הוא מופת של פינאלה. וכל שיר הוא גסות שמסתירה ביקורת חדה של ממש.
פארקר וסטון אמרו הכל
ב-1999 טריי פארקר ומאט סטון הוציאו סרט מצויר. הוא היה גס, ילדותי, ובעל מספר ירידות לטון שאי אפשר לתאר בכבוד. הוא גם היה מועמד לאוסקר על שיר מקורי, נחשב היום לאחד המחזמרים הקולנועיים החשובים של העשור, וכלל ביקורת מדינית חדה יותר מ-90 אחוז מהסרטים הרציניים שיצאו באותה שנה.
זה הפרדוקס של "סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא חתוך". הוא נראה כמו סרט שילדים בני 12 צוחקים עליו ברסיסים. הוא בעצם סרט שמבקר את הצנזורה האמריקאית בצורה הכי מבריקה שראינו מאז "ד"ר סטריינג'לאב". והעובדה שה-MPAA ניסתה לתת לו NC-17 - בדיוק כמו שהדמויות בסרט נלחמות נגד צנזורה - הופכת את כל העניין למטא-בדיחה אחת ענקית.
טריי פארקר ומאט סטון, יוצרי "סאות' פארק", יצאו לחופשה מהסדרה ב-1999 ועשו סרט קולנוע. חוזה עם פארמאונט נתן להם חופש מלא. ואיתה, הם יצרו את הסרט שאומר את כל מה שהם רצו לומר.
והסיפור מאחורי הסרט הוא שפארקר וסטון לא סמכו על המראיין שיתן להם לעשות מה שהם רוצים. הם חתמו על חוזה ב-1998 - חברת קומדי סנטרל הייתה הבעלים של 'סאות' פארק', ופארמאונט שילמה להם לעשות סרט. ובמשא-ומתן הם הצליחו לקבל חופש יצירתי מלא - דבר שלא היה רגיל בהוליווד של 1999.
הסרט שמהומן את ה-MPAA
ההיסטוריה של הסרט הזה היא ה-MPAA. הוועדה האמריקאית לרישוי סרטים ניסתה לתת לסרט דירוג NC-17. פארקר וסטון לחמו על ה-R. הם חתכו ושמרו ושינו. בסוף, הסרט יצא ב-R.
והקסם הוא שהסרט עצמו עוסק בדיוק במה שעבר עליו. הסיפור: קני ועוזרי השכבה הולכים לסרט קנדי גס שטיפ של "טרנס ופיליפ". אחרי הסרט, הם מתחילים לקלל. הוועדה של ההורים מתעצבנת. "מה לכל הרוחות עוללה לבני, אם אבא שלי?!" ובסוף, ארה"ב נכנסת למלחמה עם קנדה.
והסרט הוא לא רק קומדיה. הוא ביקורת על המדיה, על הצנזורה, על המלחמה, על האופן שבו אמריקה מטפלת בילדים שלה. והעובדה שפארקר וסטון נאלצו ללחום על דירוג ה-R - בדיוק כמו שהדמויות בסרט נלחמות על הזכות לראות סרט - היא הקסם של ה-meta.
השירים שעובדים
והדבר הכי מפתיע ב"סאות' פארק: גדול יותר" הוא שזה מחזמר. המוזיקה של מארק שאיימן מקבלת תמועמדות לאוסקר - בצדק.
שאיימן הוא המלחין של "גרין מייל" ו"השליחה הראשונה". הוא לא היה ידוע כמלחין של קומדיה. "סאות' פארק" הפך אותו למלחין של מחזמרים. הוא חזר לעבוד עם פארקר וסטון על "מורמון: המחזמר" של 2011 - שזכה ב-9 פרסי טוני.
השירים הם: - "It's Easter, Bizet" - שיר פתיחה שכל ילד שראה את הסרט יודע - "Kyle's Mom is a Bitch" - שיר שכל מי שראה את הסרט שר לעצמו - "Blame Canada" - שזכה למועמדות לאוסקר - "What Would Brian Boitano Do?" - הומור פילוסופי - "La Resistance" - הומור אדאפטיבי
והקסם של השירים הוא שהם לא רק קומדיה. הם באמת טובים. שאיימן כתב מנגינות שעובדות גם בלי הבדיחות. הסצינה של "לה רזיסטאנס" - שהיא מקרון של מחזמר שלם בדקה אחת - היא רגע של קולנוע גדול.
ו"Blame Canada" הופיע באוסקר 2000 - רובין וויליאמס שר אותו על הבמה בטקס. הוא הפסיד ל"You'll Be in My Heart" של פיל קולינס מ"טארזן". חבל - השיר של פארקר היה הכי טוב של 1999.
המסר הפוליטי
והסרט הוא לא רק שירים והומור. הוא ביקורת חריפה על אמריקה. פארקר וסטון מציגים אמא שעדיפה למלחמה מאשר לתת לבן שלה לראות סרט גס. הם מציגים מערכת שמטילה אשמה על הקנדים על מעשים שעשתה בעצמה. והם מציגים את סדאם חוסיין כשטן.
וההגה אחת היא שהדורות שראו את הסרט במשך 25 השנים האחרונות הבחינו שהוא בוצע בכל מקרה לאחר מלחמה אמריקאית. המסר עובד היום בדיוק כמו ב-1999.
וסדאם חוסיין כשטן בסרט - דמות שהפכה לאחד הקאמיאו הכי זכורים של 90s. ב-1999, ארה"ב הייתה במחלוקת עם עיראק (לפני המלחמה של 2003). פארקר וסטון הצהירו פוליטית - שטן הוא סדאם חוסיין הוא שטן.
הסטנדרט של אנימציה למבוגרים
ו"סאות' פארק: גדול יותר" הוא הסרט שיצר את הסטנדרט של אנימציה למבוגרים. לפניו, אנימציה למבוגרים הייתה תקציבית - "היבי וג'ני" של 1995, "יוצר הציפורים" של 1981. אחריו, היא הפכה למיינסטרים. "מסע משוגע" של 2001, "בורט סימפסון: הסרט" של 2007, "דגלים בנייר" של 2014.
וההצלחה של הסרט - "83 מיליון דולר בקופות מתקציב של 21 מיליון" - הראתה להוליווד שיש קהל לאנימציה למבוגרים. לפני, אולפנים פחדו. אחרי, הם רצו לעשות עוד.
אומנם לא לכל אחד, אבל
אומנם הסרט מאוד גס. לא לכל אחד. הצופים שלא אוהבים שירים על אמהות, צרכים פיזיולוגיים, וצנזורה לא יחבבו אותו.
ויש את הביקורת הסטנדרטית - שהסרט קצת ממוקד בקטעים שכבר לא מצחיקים בעידן של 2026. חלק מההומור הזה הזדקן באופן בעייתי. חבל - אבל זה גם חלק מההיסטוריה של הסרט. במיוחד הסצינות עם "שטן וסדאם" כזוגיות הומוסקסואלית - שב-1999 היו מצחיקות וב-2026 הן בעייתיות.
מה נשאר
"סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא חתוך" הוא הסרט הכי חכם שפארקר וסטון עשו. הוא לא רק קומדיה. הוא לא רק מחזמר. הוא ביקורת חברתית בקליפה של בדיחה.
מה שנשאר אחרי 27 שנים? "Blame Canada" עדיין מנוגן. "La Resistance" עדיין מהווה את המופת הקולנועי שאליו פארקר וסטון חזרו ב-2011 עם "מורמון: המחזמר". הניסיון של פארקר וסטון לבקר את הצנזורה דרך גסות הוא הניסוי הקולנועי הכי מתחכם של שנות התשעים. 9/10, וכל פעם שהוליווד מנסה לעשות מחזמר מצויר למבוגרים, היא נכשלת בדיוק במקום שפארקר וסטון הצליחו: הם האמינו שהקהל יכול להחזיק רעיון מורכב גם בתוך עטיפה גסה.