מיוטו שואל מי הוא - ואף אחד לא עונה

הסרט שלימד אותי לאהוב פוקימון

סרט אנימציה לילדים על משחק קלפים אמור לעסוק בקרבות ובחברות. "פוקימון: הסרט הראשון" של 1998 פתח עם פוקימון משובט ששואל "מי אני? למה נוצרתי? אם הוויה הייתה בחירה, מי בחר עבורי?" זה לא קומדיית מסע. זה קירקגור עם ראש של חתול וזנב.

ושנים אחרי שהמיתוס של הסרט הזה גדל מעבר לפרופורציה, הצפייה החוזרת מאשרת את העיקר - הסרט הזה היה התרגיל הפילוסופי הראשון של דור שלם. ילדים בני שמונה ראו פוקימון נלחם נגד עצמו ולא הבינו למה הם בוכים. אנחנו עדיין לא לגמרי יודעים.

קונסקה ניסידה ביים את הסרט - הסרט הראשון של פוקימון בקולנוע. והוא עוסק במיוטו - פוקימון משובט שהפך לאלים בכלוא של ארגון רוקט. ולמרות שזה סרט אנימציה לילדים, הוא עוסק בשאלות פילוסופיות שלא ראיתי בסרטי אנימה אחרים של אותה תקופה.

הסיפור הקלאסי של פוקימון

בסיפור, ארגון רוקט שיבטו את מיו - הפוקימון האגדי הנדיר ביותר - וקיבלו מיוטו - פוקימון חזק יותר אבל עם מודעות פילוסופית. מיוטו מתעורר ושואל את עצמו: "מי אני? מה אני? מה התפקיד שלי בעולם?"

וזה הקסם של הסרט. הוא לא סרט פוקימון רגיל. הוא לא רק על קרבות. הוא על זהות. מיוטו לא מבין למה הוא נוצר, ולכן הוא מחליט להוכיח שהוא הפוקימון החזק ביותר על ידי הזמנת אלופי פוקימון לאי שלו, שיבוט הפוקימונים שלהם, וקרב.

ההיסטוריה של אנימציה פוקימון בקולנוע

וההיסטוריה של פוקימון בקולנוע התחילה כאן - "פוקימון: הסרט הראשון" של 1998 ביפן (1999 באמריקה). אחריו 22 סרטי אנימציה של פוקימון יצאו ביפן עד 2020. רובם לא הופצו באמריקה. והקסם של הסרט הראשון הוא שהוא הצליח לעבור מתרבות יפנית לאמריקאית בלי לאבד את הקסם המקורי שלו.

הסצינה שעדיין מחזיקה

והסצינה שעדיין מחזיקה היא הסצינה שבה הפוקימונים המקוריים נלחמים נגד השיבוטים שלהם. הם נלחמים בלי להשתמש בכוחות. הם פשוט מכים זה את זה במכות פיזיות.

ואז פיקאצ'ו של אש מסרב להילחם בשיבוט שלו. הוא רק עומד שם, חוטף סטירות, ולא מחזיר. "למה הוא לא נלחם?" הצופה שואל את עצמו. וההבנה מגיעה לבד - הפיקאצ'ו רואה במראה את עצמו. הוא לא נלחם בשיבוט, הוא נלחם בעצמו.

וזה הסיפור של הסרט בכמה מילים. המאבק בין פוקימון לשיבוט שלו הוא מאבק עם עצמך. ואין מנצח כשאתה נלחם נגד עצמך.

אש קצ'אם נהפך לאבן

והרגע הכי כואב של הסרט הוא שאש - הגיבור שדור שלם של ילדים גדל איתו - מקריב את עצמו בין מיו ומיוטו ונהפך לאבן. סרט אנימציה לילדים שהורג את הגיבור שלו ב-1999, רגע לפני שדמעות הפוקימונים מחזירים אותו לחיים, היה תקדים. דיסני לא היה מעז.

הרגע הזה הוא חוזה. הסרט אומר לצופה הצעיר: כל מה שאתה אוהב יכול למות. גם הגיבור שלך. ואז הוא מציל אותו - אבל רק אחרי שהילד הספיק לעבד את האבדן. זאת חינוך רגשי במסווה של פוקימון.

הפסקול של ג'ון לויטן

ג'ון לויטן ושינג'י מיאזאקי עיצבו פסקול שעדיין מתנגן בראש של מי שראה את הסרט. במיוחד השיר של מיוטו - שיר שלא נשמע כמו פסקול אנימה. הוא אופרה. הוא רגש.

והשיר "בראת" של ראיין סטר אטון - שיצא בארה"ב כסינגל - הפך לאחד השירים שמסמלים את 90s לדור שלם. ילדים בני 9 בכו לשמוע אותו בתסיה.

אומנם הסיפור פשוט, אבל

אומנם הסיפור של הסרט פשוט. הוא לא מורכב פסיכולוגית. הוא לא דורש מהצופה לחשוב יותר מדי. חבל למבוגרים שמחפשים סרט עם עומק.

ויש את הביקורת שהסרט קצר מדי. 96 דקות - וחצי שעה הראשונה היא קצת איטית. הסרט בעצם רק עובר לקצב גבוה כשהפוקימונים מגיעים לאי של מיוטו.

ויש את הביקורת שהגרסה האמריקאית שונה מהגרסה היפנית. 4Kids Productions שינו דברים. הם הוסיפו מסרים על שלום. הם חתכו סצינות. המעריצים של הגרסה היפנית טוענים שהיא חזקה יותר. אני אישית גדלתי על הגרסה האמריקאית, אז אני לא יודע.

ההמשכים

ויש את "פוקימון 2: 2000" ו"פוקימון 3" - שני סרטים שיצאו אחרי הראשון ולא הצליחו כמוהו. חבל - הראשון היה הקסם, וההמשכים רק חזרו על הנוסחה.

למה זה חשוב

"פוקימון: הסרט הראשון" הוא הסרט שלימד דור שלם של ילדים לאהוב את הזכיון. הוא לא הסרט הכי מצליח של 1999. אבל הוא היה הסרט שגרם להם להמשיך לשחק עוד עשרים שנה.

הצפייה החוזרת חושפת שהסיפור פשוט יותר מהזיכרון, שהפרודוקציה לא תמיד נקייה, שהדיאלוג של 4Kids מורגש מאולץ. אבל הסצינה של פיקאצ'ו והשיבוט שלו עדיין מחזיקה. וזה אומר משהו על איך הסרט הזה מצליח לדבר אל ילדים על נושאים שמבוגרים מתחמקים מהם. 7.5/10. הסצינה הזאת לבדה שווה כל הסרט.