דני וילנב לוקח אותך לגבול עם מקסיקו ומסרב להגיד מי הצד הטוב. בלאנט מנווטת, דל טורו גונב, ודיקינס מצלם את המדבר כאילו הוא חי. סצינת הפקק היא אחת הסצינות המתוחות שנעשו בהוליווד בשנים האחרונות, והסרט מסרב לתת לצופה את הסיפוק הקל - וזה בדיוק העניין.
מתנקש, סיקריקים, וגבול שאין בו צדדים
"סיקאריו" בספרדית מקסיקנית פירושו מתנקש. שכיר חרב. כינוי שמקורו דווקא בסיקריקים - הקנאים היהודים שנלחמו בכיבוש הרומאי בארץ ישראל. זה לא טריוויה חסרת משמעות, כי הסרט של דני וילנב הוא בדיוק על זה: על אנשים שמאמינים שהמטרה מקדשת את האמצעים, שהצד שלהם צודק, ושמותר לעשות כמעט כל דבר כדי לנצח. הבעיה היא שכשמסתכלים מקרוב, ממש קשה להגיד מי הם ה"אנחנו" ומי הם ה"הם".
הסרט מתרחש על הגבול בין ארצות הברית למקסיקו, ומציב אותנו בנקודת המבט של קייט מייסר (אמילי בלאנט), סוכנת FBI שמתמחה בחטיפות ומצורפת לצוות מיוחד ומסתורי בהנהגתו של מאט גראבר (ג'וש ברולין). הצוות כולל גם דמות שקשה לפענח - אלחנדרו (בניסיו דל טורו) - ומשם העלילה מתגלגלת לתוך עולם שבו לא ברור מי עובד בשביל מי, מי מורשה לעשות מה, ומה בדיוק ה"ניצחון" שכולם מחפשים.
וילנב כבמאי
אם יש דבר אחד שלא ניתן לערער עליו ב"סיקאריו", זה הבימוי של דני וילנב. האיש הוכיח כבר עם "אסירים" (2013) שהוא יודע לבנות מתח כמו מעט במאים, ופה הוא חוזר על זה ברמה שאפשר להגיד בלי היסוס שסצינת הפקק בגבול - שבה הצוות חוזר ממקסיקו דרך מעבר גבול עמוס בעוד שהדממה מתגלגלת לדממה מתוחה עוד יותר - היא אחת הסצינות המתוחות שנעשו בהוליווד בשנים האחרונות. וילנב לא מסתמך על פיצוצים או קטעי ירי מסחרריים. הוא בונה מתח מתוך ריחוק, מתוך שתיקה, מתוך תחושה שמשהו הולך לקרות ואתה לא יודע מה ומתי. זה מיומנות נדירה.
ועוד לפני שמדברים על העלילה, חייבים לדבר על הצילום של רוג'ר דיקינס. דיקינס הוא אחד הצלמים הגדולים שהקולנוע הוציא, ו"סיקאריו" הוא דוגמה טובה למה. הפריימים צהבהבים ומאובקים, הנוף המדברי של אריזונה ומקסיקו מצולם כמו טבע מת מרשים ומאיים בו זמנית, ויש סצינה שמצולמת ברובה ממכשיר ראיית לילה שהיא פשוט מדהימה ויזואלית. הוא פספס את האוסקר על הסרט הזה, מה שממשיך מסורת מתסכלת.
פס הקול של יוהאן יוהאנסון משלים את התמונה. מוזיקה שמבוססת על צלילי בס נמוכים, כמעט כמו רעידת קרקע שמתקרבת לאט, שיוצרת חרדה כמעט גופנית. השניים ביחד - דיקינס ויוהאנסון - יוצרים חוויה שמרגישה כאילו אתה יורד לבאר חשוכה ולא יודע מה המרחק עד לתחתית.
השחקנים
דל טורו גונב את הסרט. זה לא ממש שנוי במחלוקת. הדמות שלו מוצגת בהתחלה כמישהו שנמצא שם בצד, אפלולי ושקט, ואז בהדרגה מתברר שהוא ה"סיקאריו" של הכותרת - ולא רק מבחינה עלילתית. הנוכחות שלו על המסך היא כזו שאפשר לקרוא לה "משתקת" בפן הטוב. הוא מעביר את כל עומק הדמות שלו בעיקר דרך מה שהוא לא אומר.
בלאנט טובה, ויש לומר זאת בכנות. היא מחזיקה את המסך ומאמינה בדמות שלה. הבעיה היא לא הביצוע - הבעיה היא מה שהתסריט בחר לעשות עם הדמות. קייט מוצגת בתחילה כגיבורת הסרט, הנקודה שדרכה אנחנו חווים את העולם, אבל בהדרגה הסרט דוחה אותה הצדה ומשתמש בה כ"מצפן המוסרי" של הצופה. זה מהלך חכם מבחינה נרטיבית, אבל הוא גם מותיר אותה פסיבית יותר מדי לאורך זמן ארוך מדי. ברולין עושה עבודה טובה בדמות שיכלה ביד אחרת לצאת סטריאוטיפית, ומוסיף קצת הומור יבש שמאוורר את הסרט.
המבנה הנרטיבי
וכאן מגיע החלק שאני חייב לדון בו בלי לפרט יותר מדי. "סיקאריו" בנוי בצורה שלוקח לה זמן לחשוף את המניעים האמיתיים שלה. יש פה מהלך תסריטאי שמתוחכם ומחכה לרגע הנכון כדי להסיט את הסרט ממה שחשבנו שאנחנו צופים בו - למשהו אחר לגמרי. מי שראה את "שתיקת הכבשים" ימצא כמה מקבילות מעניינות ברמת המבנה, אם כי "סיקאריו" בוחר להגיע לנקודה הפוכה בתכלית מבחינה מוסרית. זה אחד הדברים שהכי מרשימים בסרט - שהוא מסרב לתת לצופה את הסיפוק הקל. לא תצאו עם תחושה של ניצחון.
מה שכן אפשר להגיד: הסרט שואל שאלות כבדות על איך נלחמים בשחיתות מערכתית כשכלי הלחימה עצמם שחוקים, ועל מה הופך אדם ל"מתנקש" - גם אם הוא מתלבש בחולצה של ה-CIA. השאלות האלה הן שמרימות את הסרט מעל מותחן אקשן טוב לסרט שיש לו מה להגיד.
הבעיות
"סיקאריו" לא נקי מבעיות. הקצב בחלק הראשון של הסרט איטי, ויש רגעים שבהם הסרט מסתובב בעיגולים. חלק מהדמויות המשניות מקבלות זמן מסך שלא בהכרח מוצדק בהקשר הגדול. והשאלות שהסרט מעלה לגבי מוסר ומלחמה לא תמיד מקבלות טיפול מעמיק מספיק - לפעמים נדמה שוילנב מסתמך על כך שהאווירה תדבר בשמו, ולא תמיד זה מספיק.
התסריט של טיילור שרידן - שמאוחר יותר יכתוב את "באש ובמים" ויביים את "רוחות קרות" - הוא טוב אבל לא מבריק. הוא בונה עולם שמרגיש אמיתי ומורכב, אבל יש בו כמה רגעים שבהם הדמויות מנהלות שיחות שנשמעות יותר כמו הסבר לצופה מאשר שיחות אמיתיות. והצדקנות שמסתננת לפה ולשם לגבי הצד המקסיקני של הגבול קצת פוגמת בתמונה.
הציון שלי
"סיקאריו" הוא סרט שקשה לסיים אותו ולצאת לרחוב עם תחושה טובה, ואני חושב שזה בדיוק מה שוילנב רצה. הוא מותחן אפקטיבי מאוד ברמה הטכנית, עם צילום שיישאר בראש, ביצועים שמצדיקים את הכרטיס - במיוחד של דל טורו - ובמאי שיודע בדיוק מה הוא עושה. הבעיה היא שהסרט מבטיח להיות משהו שגדול ממותחן, ולא לגמרי מממש את ההבטחה. הוא קרוב לגדולה, אבל לא שם. ועדיין - קרוב לגדולה של "סיקאריו" שווה יותר מהגדולה של הרבה סרטים אחרים. 7.5/10.