ספילברג פתח את הסרט עם עשרים דקות של הנחתה בנורמנדי ושינה לנצח את האופן שבו קולנוע מתאר מלחמה. טום הנקס מוביל משימה בלתי אפשרית שמעלה את השאלה: האם חיים אחד שווים חיי רבים? סרט שלא משאיר אותך שלם.
הפתיחה שמגדירה סרט מלחמה
שום סרט מלחמה אחרי 1998 יכול להעמיד פנים שאין לו חוב לסטיבן ספילברג. עשרים וחמש דקות של נחיתה בנורמנדי שינו לנצח את האופן שבו קולנוע מתאר מלחמה - והגדירו לדור שלם של בימאים מה אסור עוד לעשות. אין יותר מוזיקה אפית מעל גופות. אין יותר חיילים שמתים יפה. אחרי "להציל את טוראי ריאן", כל סרט מלחמה הוליוודי שלא הסכים להסתכל באומהה בעיניים - נראה ילדותי.
סטיבן ספילברג לקח את הסרט הזה אישית. אבא שלו היה במלחמת העולם השנייה, הוא גדל עם הסיפורים, והוא החליט שהוא לא הולך לעשות סרט שמייפה את הקרב. הוא הולך להראות אותו כמו שהוא - בלי מוזיקה אפית, בלי פנים יפות, בלי קלישאות.
עשרים וחמש הדקות הגדולות של הקולנוע
נחיתת אומהה היא לא סצינת קרב. היא מסמך. ספילברג צילם אותה במצלמות יד עם זווית צמצום רחבה, פס של ארבעים ותמצית צילום דוקומנטרי משנות הארבעים. הצבעים מרוחצים, הצליל של כל ירייה מאיים, וכל חייל שרואים - יש סיכוי שהוא יהיה מת בעוד שתי דקות.
יאנוש קמינסקי כצלם לא רק צילם את הסצינה - הוא הגדיר את כל הקולנוע של שני העשורים הבאים. כל סרט מלחמה שיצא מאז, בלי יוצא מהכלל, מנסה להגיע לאומהה. רובם מפספסים, כי הם חושבים שהעניין הוא בדם. העניין הוא בחוסר משמעות.
יש חייל באומהה שמחפש את הזרוע שלו. יש חייל שמתפלל בעיוועון באמצע הזירה. יש חייל שנתקל במים וצועק "הצילו" לפני שכדור פוגע בו. אף אחד מהם לא גיבור. כולם רק בני אדם שלא רוצים למות.
טום הנקס, כלומר הקפטן מילר
טום הנקס כקפטן ג'ון מילר הוא הביצוע שמגדיר למה הנקס שחקן גדול. הוא לא משחק מפקד דרמטי. הוא משחק מורה למתמטיקה שמצא את עצמו באירופה ומנסה לא להתמוטט. הרגע שבו היד שלו רועדת, והוא מכסה אותה מהחיילים שלו כי הוא לא רוצה שיראו - זה משחק ברמה שאף פרס לא נותן לה כבוד.
הנקס בונה את הדמות דרך מה שהוא לא אומר. אין מונולוגים של "אני מפחד". יש שתיקות ארוכות, יש ריחוק שמחזיק את החיילים רחוקים ממנו כדי שהוא יוכל לתת פקודות שישלחו חלקם למוות. הוא מגלם שפיות באי-שפיות.
המשימה שהסרט עצמו מטיל בה ספק
המשימה - להציל חייל אחד כי כל אחיו מתו - היא משימה שהסרט עצמו מטיל בה ספק לאורך כל הדרך. "שמונה אנשים למען אחד?" שואל אחד החיילים. הסרט לא עונה לו. הוא משאיר את השאלה פתוחה.
וזה מה שספילברג הבין - שמלחמה לא יכולה להיעשות עם הצדקה מוסרית נקייה. יש רק מחיר, וצריך לשאול אם הוא שווה.
הסוף שהלך צעד אחד רחוק מדי
אני חייב להודות שהסוף - המעבר לוהרתן הזקן שעומד בבית הקברות, הדגל האמריקאי המתנופף, המוזיקה שמתעצמת - זה מעט מדי ספילברגי. זה המהומה הסנטימנטלית שמנסה להחזיר את הצופה למסגור פטריוטי אחרי שלוש שעות של אנטי-פטריוטיזם אמיתי.
חבל. הסרט היה מסתיים יותר חזק בלי זה. אבל היי, זה ספילברג. הוא לא יודע איך לא לבכות בסוף. סך הכול, אפשר לסלוח לו על זה.
הגרמנים שהופכים למכשולים
בעיה יותר חמורה היא שהגרמנים בסרט כמעט לא מקבלים זהות. הם יורים. הם מתים. הם כמעט תמיד מופיעים כמכשול פיזי, לא כאנשים מורכבים. בשל כך שהסרט הזה מנסה להיות אנטי-הרואי, היה מקום לתת לנבל קצת עומק אנושי. בסרט של שלוש שעות שעוסק במחיר המלחמה, זה פספוס.
האנדרטה
להציל את טוראי ריאן הוא לא סרט מלחמה הרואי. הוא אנדרטה. הוא תזכורת שכל חייל שמת בנורמנדי היה בן אדם עם אמא ומכתב וחלום שלא קרה. וזה הכי הרבה שסרט יכול לעשות.
האוסקרים של 1999
הסרט קיבל 11 מועמדויות לאוסקר ב-71-ה לאוסקרים. הוא זכה ב5 אוסקרים - בימוי לספילברג, צילום, עריכה, פסקול, אפקטי קול. אבל הוא לא זכה בסרט הטוב ביותר - "שייקספיר מאוהב" של ג'ון מאדן ניצח. רוב הוליווד מסכימה שזו הייתה הצבעה שגויה. "שייקספיר מאוהב" היה רומנטי-קומי ניחוח. "להציל את טוראי ראיין" היה אנדרטה.
וההיסטוריה של ההצבעה הזאת ידועה בהוליווד. הארווי וויינשטין, שהפיק את "שייקספיר מאוהב", השקיע 15 מיליון דולר בקמפיין אוסקר. הוא הזמין את חברי האקדמיה לפגישות פרטיות. הוא דחק בקרי שמסביבם. וההצלחה הזאת של וויינשטין הייתה תחילתה של מערכת "For Your Consideration" של הוליווד - מערכת של תעמולה אוסקריאנית שעדיין קיימת היום. ואחרי 2017, כשוויינשטין נחשף כמטריד מיני, "שייקספיר מאוהב" הפך לסמל של מה שהיה לא בסדר בהוליווד של ה-90s.
הציון
10 מתוך 10. סרט שלא חוזרים אליו לפי מצב רוח - חוזרים אליו כשצריך תזכורת. סצינת הנחיתה באומהה היא לא משהו שאוהבים. היא משהו שצריך לראות פעם בשנה כדי לזכור למה הקולנוע קיים בכלל.