ריאן ריינולדס הפך לפיקאצ'ו - ועבד

הסרט שגרם לי לאהוב פוקימון שוב

ריאן ריינולדס מקליט את פיקאצ'ו. תקראו את המשפט שוב. ריאן ריינולדס. מקליט. את פיקאצ'ו. זה נשמע כמו רעיון שמישהו זרק בפגישת פיץ' בשעה שתיים בלילה אחרי בקבוק שני של ויסקי, ואיכשהו זה הגיע למסך הגדול. ובאופן בלתי-נסבל - זה עבד.

עבד כי הוליווד הסכימה סוף סוף להפסיק להתייחס לפוקימון כמשהו שצריך לפשט לילדים בני שש. עבד כי רוב לטרמן הבין שאי אפשר להציל את הזכיון מהקטסטרופה של "פוקימון 4Ever" של 2001 בעוד ניסיון של אנימציה רכה - צריך לעשות סרט בלשי נואר עם פיקאצ'ו במקום הבלש. ועבד כי האפקטים נראו כל-כך טוב שהפוקימונים הרגישו כמו חיות אמיתיות בעיר אמיתית, לא כמו כוכבי קריקטורה צהובים על רקע מצויר.

רוב לטרמן ביים את הסרט והפך אותו להצלחה מסחרית עולמית. וזה הסרט הראשון של פוקימון שבאמת עבד בקולנוע חי. עד אז, פוקימון בקולנוע חי הייתה אסון - "פוקימון 4Ever" של 2001 ניסו לעשות סרט קצר חי, וזה לא הצליח. ולטרמן הצליח כי הוא לא ניסה לעשות "פוקימון לילדים." הוא עשה סרט בלשי שיש בו פוקימון.

הסרט מבוסס על המשחק "בלש פיקאצ'ו" של The Pokemon Company משנת 2016 - משחק שלא הצליח כל כך, אבל יצר את הקונספט של פיקאצ'ו שמדבר. וההצלחה של הסרט גרמה לחברה לעשות עוד משחקים בסגנון.

ריאן ריינולדס בתור פיקאצ'ו

ריאן ריינולדס מקליט את פיקאצ'ו - הפוקימון הצהוב שיכול לדבר רק עם הגיבור הראשי. טים גודמן של ג'סטיס סמית'. ופיקאצ'ו של ריינולדס הוא לא הפיקאצ'ו של הסדרה. הוא "דדפול בגוף של פיקאצ'ו."

והקסם הוא שזה עובד. ריינולדס מצליח להפוך את פיקאצ'ו לדמות עם אישיות. הוא מצחיק. הוא ציני. הוא יודע יותר ממה שהוא צריך לדעת.

והסצינה הראשונה שלו - שבה טים שואל אותו "אתה פיקאצ'ו? אתה יכול לדבר?" - וריינולדס עונה "כן, אבל זה דבר מרכזי. בעצם, אני בלש." - רגע של קומדיה גדולה.

והבחירה לקחת את ריינולדס - שב-2019 היה הכוכב של "דדפול" של 2016 - הייתה גאונית. המעריצים הבוגרים של פוקימון רצו את ריינולדס. הילדים רצו את פיקאצ'ו. הסרט הצליח לדבר לשני הקהלים בו זמנית.

ויש את הסצינה הקלאסית - כשפיקאצ'ו שר את שיר הפתיחה של אנימה הפוקימון - רגע של נוסטלגיה לדור שלם. ריינולדס שר את "I wanna be the very best" ברגישות. הוא לא לועג לשיר. הוא נותן לו כבוד.

הויזואליה של פוקימון

והדבר הכי טוב בסרט הוא שכל פוקימון נראה כמו שהוא צריך להיראות. הסרט נעשה ב-CGI מחושב ביותר. כל פרווה של פיקאצ'ו, כל קשקש של מאגיקארפ, כל פנים של ג'יגלייפאפ - כולם בנויים בעדינות.

והבחירה הכי טובה היא שהפוקימונים הם לא ביצועים מצוירים. הם נראים כמו חיות אמיתיות. וזה מה שגרם לקסם להגיע למימדים אחרים. תאמינו לי - הסצינה הראשונה כשטים נכנס לעיר ויש פוקימונים בכל פינה היא רגע של קסם.

והבחירה שלא לעשות את הפוקימונים מצוירים - אלא 'פוטוריאליסטיים' - הייתה גאונית. בחיים האמיתיים, פיקאצ'ו צהוב עם פס שחור. והבחירה לעשות אותו עם פרווה אמיתית, צל אמיתי, רטיבות אמיתית - הופכת אותו לחי.

הסיפור הקלאסי

הסיפור הוא קלאסיקה של 'בלש'. טים מגיע לעיר רוום סיטי כדי לחקור את מות אביו. הוא מוצא את פיקאצ'ו של אבא שלו - שלא יכול לזכור מי הוא או מה קרה. והם מתחילים לחקור.

הקסם של הסיפור הוא שהוא מתאים לפוקימון. הסרט לא מנסה להיות "לוגן" עם פוקימונים. הוא מסחרי. כיף. נגיש לילדים. וזה מה שעובד.

והטוויסט של הסיפור - שהאבא של טים הוא בעצם בתוך גוף הפיקאצ'ו, אחרי תאונה שגרמה לחילופי תודעות בין אדם לפוקימון - הוא רגע של דרמה אבסורדית. וזה הקסם של הסרט. הוא מציג רעיון אבסורדי ברצינות, וזה גורם לו לעבוד.

העיר רוום סיטי

והעיר רוום סיטי היא הקסם הויזואלי של הסרט. היא עיר שבה אנשים ופוקימונים חיים יחד. כל פינה יש פוקימון. בית קפה עם בלוקסים שמכינים קפה. תחנת רכבת עם פיג'יוט שעוזר לנוסעים. רחוב עם מאצ'ופים שמטעינים סחורות.

והבחירה לעשות עיר עתידנית-פנטסטית הייתה חכמה. היא מאפשרת לסרט להיות קולנועי בלי להיות מציאותי. ויש בה גם רמיזות לסיפורי הזכיון - התחנה של 'מילי' של פיקאצ'ו, החנות של 'גרין הבורגר' של פוקימוננט.

אומנם פשטני, אבל

אומנם הסיפור פשטני. הסיום צפוי. הנבל - הווארד קלייפורד של ביל ניי - לא מקבל מספיק עומק. חבל - היה אפשר לעשות את הסיפור יותר חכם.

ויש את הביקורת הסטנדרטית - שהסיפור הרומנטי בין טים לכריס בנט (קאת'רין נוטון) הוא מאולץ. חבל - הסרט יכל היה להיות עם רק אחווה משולשת בלי רומנטיקה.

ההמשך שעוד לא יצא

ויש שמועות על "בלש פיקאצ'ו 2" מאז 2019. לא יצא. הסיבות לא ברורות - חוזה של ריינולדס נתקע, חברת The Pokemon Company לא מסכימה עם וורנר ברוס. חבל - הסרט הראשון היה הצלחה.

הציון שלי

"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" הוא הסרט שמראה שאפשר לעשות סרט פוקימון בקולנוע חי שעובד. וזה אומר משהו על הסרטי הוליווד של פוקימון של 1998-1999 שהיו אסון.

הסרט הוכיח עוד משהו: שיש דרך לעשות עיבוד של זכיון משחקי וידאו לקולנוע בלי לרמוס את הקסם המקורי. זה הסיבה שאחריו הגיעו "סוניק", "סופר מאריו ברוס", ובסוף גם "מינקראפט". ההצלחה של פיקאצ'ו ב-2019 הייתה הניצוץ. ההמשך מעולם לא יצא בשל סכסוכים בין וורנר ל-The Pokemon Company - וזה אסון, כי הסרט הזה היה יכול לפתוח זכיון של עשור. 8/10, וכל מי שגדל על פוקימון חייב לקבל את ההזדמנות לראות אותו לפחות פעם אחת.