פפריקה - מסע פסיכולוגי מטורף לתוך התת-מודע

הסרט שאני זוכר חזק יותר מהחלומות שלי

"השתלה" של נולן הוא גרסת לייב-אקשן של "פפריקה". זה לא רכילות, זאת השוואה ויזואלית. קון יצא ב-2006, נולן ב-2010, וביניהם יש סצינות שכמעט מתחלפות פריים בפריים - הרחוב שמתפצל, מסדרון המראות, החדר שמתעוות. הבדל אחד: קון עשה את כל זה ב-80 דקות של אנימציה במקום שעתיים וחצי של אפקטים, וזה גם הסיבה שהוא ראה רחוק יותר.

והסיפור של ההשפעה ההזאת מורכב. "פפריקה" יצא ב-2006 ביפן. "השתלה" של נולן יצא ב-2010. ובין השניים יש קווים ויזואליים שגרמו למעריצים לצעוק "גניבה". הסצינה של הרחוב שמתפצל ב-"השתלה" - כמעט זהה לסצינה של החלום בפפריקה. הסצינה של מסדרון המראות - גם היא מהפפריקה. ואבל נולן לא הודה שהוא ראה את הסרט. קון מת ב-2010, זמן קצר אחרי שראה את "השתלה". והוא לא הספיק להתעמת עם נולן.

והסרט מבוסס על הספר "פפריקה" של יאסוטאקה צוצוי משנת 1993. צוצוי הוא סופר יפני של מדע בדיוני שכתב על המוח האנושי, על חלומות, ועל גבולות התודעה. "פפריקה" הוא רק אחד מספריו, אבל הוא הכי מוכר בזכות הסרט.

סאטושי קון - הבימאי שלקח את האנימציה למקומות

סאטושי קון היה בימאי יפני שעבד עם מאדהאוס, ובמשך 10 שנים יצר 4 סרטים - "פרפקט בלו" של 1997, "מילניום אקטריס" של 2001, "קריימס לאומיים בטוקיו" של 2003, ו"פפריקה" של 2006. כל אחד מהם הוא יצירה ייחודית. וב-2010, הוא מת מסרטן בגיל 46.

ההיעדרות שלו מהקולנוע הפכה לאחת האכזבות הגדולות שלי. קון היה אמן שלקח את האנימציה היפנית למקומות שלא היו בהם לפניו - לא לקרבות, לא לרומנטיקה, אלא למוח.

והסיפור של מותו של קון מצמרר. הוא ידע שהוא הולך למות והכין מכתב פרידה לחברים שלו. המכתב פורסם אחרי המוות שלו - "לא ראיתי את העולם של מחר. אני מתחרט על זה. אבל אני שמח שהיה לי הזמן לעשות מה שעשיתי." ויש שם משפט אחד שעדיין מצמרר - "אני מקווה שהאנימציה היפנית תמשיך אחריי."

הסיפור של חלומות שדולפים

הסיפור פשוט מדי וקשה מדי לסבסם. שלושה מדענים יפניים בנו מכשיר שמאפשר לאנשים להיכנס לחלומות אחרים. הם משתמשים בו כדי לטפל בחולים. ואז המכשיר נגנב. והגנב מתחיל להזריק חלומות שלו לחלומות של אחרים.

והסיפור הופך מסובך - חלומות בתוך חלומות, מציאות שמתערבבת בחלום, דמויות שלא יודעות אם הן ערות. וקון לא מנסה להסביר. הוא מציג. הוא נותן לכם להחליט.

והסצינה הקלאסית של הסרט - התהלוכה של הצעצועים שעוברת ברחובות טוקיו - היא רגע של אנימציה שלא דומה לכלום. מטריות מהלכות. כפילי בובה רוקדים. רוקדים יפניים מסורתיים שמגיעים מהאוויר. כל זה במהירות שגורמת לצופה להיות חלק מהחלום.

פפריקה - הדמות והאלטר אגו

פפריקה היא דמות שמופיעה בחלומות. היא האלטר אגו של ד"ר אטסוקו צ'יבה, אחת המדעניות. בחלום, אטסוקו הופכת לפפריקה - גרסה צעירה, פרועה, וצבעונית של עצמה. והיא משמשת מנחה לחולים שמחפשים תשובות בחלומות שלהם.

והקסם של הדמות הוא שאנחנו לא תמיד יודעים אם אנחנו רואים את אטסוקו או את פפריקה. הן מתחלפות באמצע סצינה. הן מופיעות יחד. כל זה בלי הסבר.

והקול של פפריקה הוא של מגומי הייאשיברה - שחקנית קול יפנית מפורסמת. היא הקליטה את שתי הדמויות בקולות שונים - אטסוקו עם קול בוגר ושקט, פפריקה עם קול ילדותי וקליל. והקסם הוא שהקולות מתחלפים בלי שהצופה ירגיש - בדיוק כמו שדמויות מתחלפות.

האנימציה כשפה

והאנימציה של פפריקה היא שונה מכל סרט אחר. קון השתמש באנימציה מסורתית בעיקרה, אבל במקום להציג עולם אחד, הוא מציג כמה עולמות בו זמנית. המסך מתחלק. דמויות מתרכזות מחומרים אחרים. גוף של אדם הופך לפיל. עיניים של חתול הופכות לכוכבים. רחוב מתפצל לארבעה רחובות נפרדים.

והקסם של קון הוא שהוא לא מנסה להיות "מטא". הוא מציג את החלומות בדיוק כמו שאנחנו חולמים אותם. לא הגיוני. לא מסובך. רק... חלום.

והאמן של הפסקול - סוסומו היראסאווה - תרם לזה. היראסאווה הוא מוזיקאי יפני אקספרימנטלי שעובד עם קון מאז "פרפקט בלו". הוא יצר פסקול שמשלב מוזיקה אלקטרונית מערבית עם קולות יפניים מסורתיים. וזה לא דומה לכלום.

הפסקול של סוסומו היראסאווה

סוסומו היראסאווה כתב את הפסקול לפפריקה ב-שיר של אלקטרוניקה ניסיונית. השיר הראשי - "פאריד פאריד" - הוא רגע אחד של מוזיקה שלא דומה לכלום. ערבית-יפנית-אלקטרוני, הוא יוצר אווירה שיכולה לעבוד רק בסרט הזה.

והשיר הזה מתנגן בהסצינה של הפרפר - שבה אטסוקו רואה תהלוכה של מכשירים שעשועים שמתהלכת ברחובות טוקיו - רגע אחד של קולנוע אנימציה גדול. המוזיקה והוויזואליה משולבות בצורה שלא רגילה.

אומנם מבולבל, אבל

אומנם הסרט מבולבל. רוב הצופים יראו אותו פעם אחת ולא יבינו במלואו. מי שמחפש סיפור ברור לא ימצא. חבל - אבל זה גם הקסם.

ויש את "שיא" הסיפור - שהוא לא בהכרח מספק. קון מסיים את הסרט בצורה שמרגישה יותר כמו עצירה מאשר כמו סיום. מי שאוהב סיומים מסודרים יתאכזב.

ויש גם את העובדה שחלק מהסצינות לא תאמיתיות לעידן של היום. סצינת ההזיה שבה אטסוקו עוברת התעללות מינית בחלום - ב-2006 הייתה מקובלת. ב-2026 היא מורגשת בעייתית.

ההשפעה האמיתית

וההשפעה של "פפריקה" על קולנוע מאוחר היא מסיבית. "השתלה" של נולן של 2010 כבר נאמר. "מטריקס" של האחיות וואצ'ובסקי של 1999 כבר השתמש ברעיונות דומים, אבל פפריקה לקח אותם צעד נוסף. "גוף של דרקון" של דארן ארונופסקי של 2010 השתמש באנימציה דומה.

והסרט גם השפיע על אנימציה יפנית. "שיגן בית" של 2013, "החייל פן' של 2015, "קים מי דה לאי" של 2018 - כולם משתמשים בטריקים ויזואליים שקון יצר.

איפה זה עומד היום

פפריקה הוא הסרט שאני חושב עליו יותר מסרטים אחרים. קשה להסביר את המנגנון - אולי בגלל שהוא עובד בדיוק כמו חלום, ובמקום להישאר בזיכרון כעלילה הוא נשאר כתחושה. 80 הדקות הזאת מעבדות את עצמן ברקע גם שבועיים אחרי הצפייה.

קון עשה את הסרט שנולן לקח 4 שנים לעשות, באנימציה, בחצי משך ועם פי שלוש רעיונות. 9 מתוך 10, וההורדה היחידה היא על סצינת ההתעללות בחלום שב-2026 כבר לא עוברת. בכל פעם שיוצא סרט שמתעסק בחלומות או בתודעה - מ"השתלה" ועד "Strange Days" של ביגלו - "פפריקה" עדיין הסטנדרט. רוב מי שמנסה לא מגיע לקרסוליים של קון.