דיוויד פינצ'ר, ברד פיט ומורגן פרימן במותחן חשוך שהפך את שבעת חטאי הנצח לסדרת רציחות. כל פריים ספוג בגשם ובייאוש, והסיום - שהפך לאייקוני - עדיין מכה כמו אגרוף בבטן גם אחרי שאתה יודע מה בקופסה.
הסרט שהציל את פינצ'ר
דייוויד פינצ'ר ב-1995, אחרי הכישלון של "חייזר 3", היה מובסל באולפן. הוא רצה לעזוב את הקולנוע. "שבעה" היה הסרט שהציל את הקריירה שלו - וגם זה שהגדיר את ז'אנר המותחן הפסיכולוגי לחמש-עשרה השנים הבאות. בלי "שבעה" אין "מועדון קרב" של פינצ'ר עצמו, אין "זודיאק", אין "Memento" של נולאן, אין "Prisoners" של וילנב. הוא הסרט שלימד את הוליווד שאפשר לעשות סרט מתח בלי להפוך אותו לסרט אקשן.
הסיפור של מורגן פרימן ובראד פיט
הסיפור פשוט. בלש זקן (פרימן) לפני פרישה. בלש צעיר (פיט) שמגיע במקומו. הם רודפים אחרי רוצח סדרתי שמשתמש בשבעת החטאים הקטלניים כשפה לפעולות שלו.
והקסם של הסרט הוא שאנחנו לא רואים את הרוצח עד הדקות האחרונות. פינצ'ר משאיר אותו ברקע. אנחנו רואים את הבמה שאחרי כל פשע. את הזרועות. את המסרים. את השמות. ואת הזעם של פיט שלא יכול להבין.
פינצ'ר מצלם עיר חולה
והדבר הראשון שבולט ב"שבעה" הוא העיר. פינצ'ר מצלם אותה כעיר חולה. תמיד יורד גשם. תמיד צבוע אפור. האור מסונן. אין שמש בכל הסרט. עד הסצינה האחרונה - שמתרחשת באור שמש בהיר במדבר.
וההבדל הזה - בין העיר החולה למדבר הפתוח - הוא חלק מהמסר. פינצ'ר אומר לכם שהעיר עצמה היא הנבל.
מורגן פרימן בתפקיד החיים שלו
מורגן פרימן כבלש סומרסט עושה את אחד הביצועים הכי שקטים של הקריירה שלו. הוא לא משחק זעם. הוא משחק עייפות. בלש שראה הכל ולא רוצה לראות עוד.
והקסם של פרימן הוא בעיניים שלו. כל פעם שהוא מסתכל על במת פשע, אנחנו רואים אדם שראה דברים יותר נוראים. "זה לא הפעם הראשונה שלי." הוא לא אומר את זה. הוא רק נראה ככה.
והסצינה שבה הוא יושב בספרייה ומחפש את ספרי דנטה וצ'אוסר כדי להבין את החוטא - רגע של קולנוע גדול. פרימן לא צועק "היי, אני אגלה!" הוא רק יושב, וקורא, ולומד.
בראד פיט בתור הצעיר העצבני
בראד פיט כבלש מילס הוא הניגוד של פרימן. הוא צעיר. הוא נשוי. הוא מאמין שהוא יכול לתקן את העולם.
והקסם של פיט הוא שהוא מצליח להעביר את האנרגיה הזאת בלי להפוך אותה לקלישאה. מילס הוא לא "השוטר הצעיר העצבני." הוא איש שעוד לא מבין מה הוא ראה.
והסיום של מילס - הסצינה הסופית במדבר - תפסה ענקית של פיט. הוא צועק. הוא בוכה. הוא מתחנן. הוא משחק כל רגש בלי להחלים, ופיט עושה את זה ב-30 שניות שלא ניתן לשכוח.
הרוצח שלא רואים
והרוצח של הסרט - "ג'ון דו" של קווין ספייסי - לא מופיע עד הדקות האחרונות. ספייסי מקבל 15 דקות מסך בלבד, אבל הוא משאיר רושם של סרט שלם.
והבחירה לא להראות את הרוצח עד הסיום היא חכמה. אנחנו מקבלים זמן לדמיין אותו. אנחנו מקבלים זמן לפחד ממנו. וכשהוא מופיע, הוא לא תואם לדמיון. הוא איש רגיל. קירח. נורמלי. עם תיק של מסמכים. וזה מה שמפחיד.
והמונולוג של ספייסי במכונית - "רק אדם שיכול ליצור פצע אחד יכול לחיות את עצמו לדבר משמעותי" - הוא רגע של קולנוע גדול. ספייסי לא משחק שיגעון. הוא משחק שכנוע.
הסיום שלא משאיר תקווה
אני לא אגיד מה הסיום. אבל אומר שהסיום של "שבעה" הוא אחד הסיומים הכי קשים בקולנוע פופולרי. הוא לא הוליוודי. הוא לא משאיר תקווה. הוא משאיר אתכם עם השאלה - מי ניצח?
והמשפט הסופי של פרימן - "ארנסט המינגוויי כתב פעם, 'העולם הוא מקום יפה ושווה להילחם בעבורו.' אני מסכים עם החלק השני." - הוא רגע אחד של קולנוע אמריקאי גדול. פרימן לא מציל את הצופה. הוא רק נותן לו את האמת.
אומנם אכזרי, אבל
אומנם הסרט אכזרי. חלק מהסצינות לא לכל אחד. הסצינה של ה-"גלוטוני", הסצינה של ה-"גאווה", הסצינה הסופית - כולן ברמה שלא לכל אחד.
ויש את הקצב של הסרט - שהוא איטי בכוונה. מי שמחפש סרט מתח של 90 דקות לא ימצא אותו. "שבעה" לוקח את הזמן שלו.
הירושה
"שבעה" הוא הסרט שלימד את הוליווד שקולנוע יכול להפחיד בלי להראות שום דבר. לא בהפתעות. לא ב-jump scares. בנוכחות. ברעיון. הסיום שלו הוא אחד הסיומים הכי קשים שיוצאים מסטודיו אמריקאי גדול, וניו לין סינמה כמעט סירבו לאשר אותו - פינצ'ר איים להתפטר אם ישנו אותו. הוא ניצח. ובלי הניצחון הזה, אין סוף "מועדון קרב", אין סוף "Prisoners", אין כל סרט אמריקאי של 20 השנים האחרונות שמסרב לתת לקהל יציאה הוליוודית.
הציון
9 מתוך 10. הסרט שלא ניתן לשכוח, גם אם רואים אותו פעם אחת. המבחן האמיתי לסרט מתח הוא מה הוא משאיר אחרי שהקרדיטים מתגלגלים. "שבעה" משאיר את הקופסה. ואת השאלה מה היה בה. ואת הסירוב של פינצ'ר להראות אותה. וגם אם אתה יודע - הסרט עדיין עובד.
