ראסל קרואו נכנס לעורו של ג'ון נאש ומוציא ממנו ביצוע שמטשטש את הגבול בין גאונות לשיגעון. רון האוורד בנה סרט שמרמה אותך בדיוק כמו שהמחלה מרמה את הגיבור - ובסוף שניכם מגלים את האמת ביחד.
רון הווארד מספר את הסיפור של נאש
סרטי ביוגרפיה על מתמטיקאים לא אמורים להיות דרמות פסיכולוגיות. "מוח יפה" עובד דווקא כי הוא לא מספר לנו מה זה - עד שהוא חייב. עד אמצע הסרט, אנחנו צופים בדרמה אקדמית מבוססת מציאות. ואז הקרקע נשמטת. הדמות הראשית שראינו - והסיפור שספרנו לעצמנו - מתפוררים בסצינה אחת. זו אחת השיטות החכמות שהוליווד עשתה ב-2001 עם נושא של מחלה נפשית.
רון הווארד ביים את "מוח יפה" מתסריט שמבוסס על הביוגרפיה "A Beautiful Mind" של סילביה נאסר משנת 1998. והסרט - שזכה באוסקרים - הוא בעצם דרמה רומנטית עם רקע פסיכיאטרי.
והוארד ב-2002 כבר היה בימאי מכובד - "קוקון" של 1985, "באקדראפט" של 1991, "אפולו 13" של 1995. אבל "מוח יפה" היה הסרט שזכה לו את האוסקר על בימוי - האוסקר הראשון של הקריירה שלו. והוא הפך אותו לבימאי מבוקש לדרמות פסיכולוגיות.
והתסריט נכתב על ידי אקיווה גולדסמן - ביוגרפיה שמבוססת על אירועים אמיתיים. ויש סיפור מאחורי הסרט - גולדסמן עבד 4 שנים על התסריט. הוא נפגש עם ג'ון נאש בעצמו ועם אישתו אלישיה. והבחירות הקולנועיות שלו - מה לכלול ומה להשמיט - יצרו את הסרט.
ראסל קרואו בתפקיד נאש
ראסל קרואו כג'ון נאש עושה את הביצוע שמגדיר את הקריירה שלו. עד "מוח יפה" הוא היה ידוע מ-"גלדיאטור" של 2000 - הסרט שזכה לו באוסקר. אחרי, הוא היה השחקן הרציני של הוליווד.
והקסם של קרואו הוא שהוא משחק שלוש תקופות בחיי נאש. נאש הצעיר ב-1947, נאש הבוגר ב-1953, נאש הזקן ב-1994. וכל אחד מהם הוא דמות אחרת. קרואו לא משתמש באיפור כבד. הוא משתמש בגוף שלו, בקול שלו, בפנים שלו.
המונולוג של נאש הזקן בנאום הנובל - "חיפשתי את הסיבה ולא מצאתי. אבל מצאתי אותך." - רגע של קולנוע גדול. קרואו לא צועק. הוא רק מציג אדם שאיבד את כל החיים שלו ועדיין מצא משהו.
וקרואו ב-2002 ניהל קמפיין אוסקר אגרסיבי - הוא היה בטוח שהוא ייקח את הפרס. הוא הפסיד לדנזל וושינגטון על "יום אימונים". וזה היה כעס שלו על הוליווד שעמד שנים. "מוח יפה" קיבל אוסקר על סרט הטוב ביותר, על בימוי, על תסריט מעובד, על שחקנית משנה (קונלי). אבל לא על שחקן ראשי.
הטוויסט הפסיכולוגי
והדבר הכי חכם של הסרט הוא שאתם לא יודעים שאתם רואים סכיזופרניה עד אמצע הסרט. הווארד מציג את ההזיות של נאש כאילו הן מציאות. "צ'ארלס" השותף שלו לחדר. "מרסי", הילדה של צ'ארלס. "פרצ'ר", הסוכן הצבאי שמעסיק את נאש.
ואחרי שעה של סרט, הסרט מציג את האמת. כל זה היה בראש של נאש. ואת הסצינה הזאת - שבה הפסיכיאטר מסביר לאלישיה (ג'ניפר קונלי) שצ'ארלס לא קיים - רגע של קולנוע מצמרר.
והקסם הוא שאחרי הגילוי, הסרט הופך לסרט אחר לחלוטין. אנחנו רואים את נאש מנסה לחיות עם המחלה שלו, מנסה להתעלם מההזיות, מנסה ללמד אוניברסיטה כשמסביבו אנשים שלא קיימים.
והבחירה הזאת - להציג את ההזיות כמציאות עד שהאמת מתגלה - הייתה חדשנית בקולנוע של 2001. סרטים פסיכולוגיים קודמים ("חוש שישי" של 1999) השתמשו בטוויסט בסיום. "מוח יפה" השתמש בו באמצע, וזה אפשר לסיפור להמשיך אחרי הגילוי.
ג'ניפר קונלי באוסקר
ג'ניפר קונלי כאלישיה זכתה באוסקר על תפקיד משנה. והקסם שלה הוא בעדינות. היא לא משחקת את אישתו של איש מטורף. היא משחקת אישה שמאוהבת באיש שלא יכולה להציל לגמרי.
המונולוג שלה - "אני צריכה להאמין שמשהו ייחודי קורה כאן" - הוא רגע של אישה שבחרה להישאר. קונלי לא משחקת קורבן. היא משחקת אישה שיודעת מה היא בחרה.
וקונלי ב-2001 הייתה בעידן השני של הקריירה שלה - אחרי "רקוויאם לחלום" של 2000. היא עברה משחקנית ילדים ("סיפור בלתי גמור" של 1984) לשחקנית רצינית. "מוח יפה" הפך אותה לכוכבת אוסקר.
אומנם לא לגמרי נאמן, אבל
אומנם הסרט לא לגמרי נאמן לחיים האמיתיים של נאש. המציאות הייתה הרבה יותר אכזרית. נאש האמיתי גרש את אלישיה. הם התגרשו ב-1963 ונישאו מחדש ב-2001. הוא היה אנטישמי לפעמים. הסרט מציג גרסה רומנטית של חייו.
ויש את הביקורת הסטנדרטית - שהסרט קצת מנצל את ההיסטוריה הפסיכיאטרית של נאש לטובת מלודרמה. סצינות הטיפול בחשמל - חבל שלא קיבלו טיפול יותר עדין.
ויש את העובדה שג'ון נאש האמיתי מת בתאונת דרכים ב-2015 יחד עם אלישיה. והם נכנסו למכונית בשובם מטקס פרס בנורבגיה. טרגדיה אמיתית שלא הייתה בסרט.
ההשפעה על קולנוע פסיכיאטרי
והשפעת "מוח יפה" הייתה משמעותית. הוא הראה שאפשר להציג סכיזופרניה בקולנוע ראשי בלי להיות מטיף. סרטים מאוחרים על מחלות נפש - "שתיקת הכבשים" כבר היה לפני, אבל "מוח יפה" הציג סכיזופרניה כדבר שאפשר לחיות איתו.
והוא גם הראה לעולם של 2001 שאנשים עם מחלות נפש יכולים להגיע להישגים. ג'ון נאש זכה בנובל לכלכלה ב-1994. הוא היה מתמטיקאי גאוני שחי עם סכיזופרניה במשך 50 שנה. הסרט הציג את הסיפור הזה לקהל הבינלאומי.
איפה זה עומד היום
"מוח יפה" הוא הסרט שמראה איך לעשות סרט פסיכולוגי שהוא גם בלוקבאסטר. הוא לא מדויק היסטורית - הוא מתאר את נאש כמהפכן רומנטי כשהוא היה גם איש קשה ומשפחתי בעייתי. אבל המעטפת שהוארד בנה - הקפיצות בזמן, הסכיזופרניה כסיפור הוליוודי, ההתמסרות של קרואו - מצליחה להעביר את החוויה של מי שלא יודע אם מה שהוא רואה אמיתי.
אהבה לסרט הזה היא הודאה במשהו: שהוליווד יודעת לעשות סרטים על מחלה נפשית בלי להפוך את הדמות לקריקטורה או למסכן. זו תכונה נדירה. הסרט הוא לא הכי מורכב שיצא ב-2001 (זה היה "ממנטו"), אבל הוא הסרט שלקח נושא קשה ומחביא ושם אותו בלב הליגה. גם אם החזרה היום מראה כמה הוליווד החליקה לו את הקצוות, הוא עדיין עובד.