MAPPA הוכיחו שאפשר להפוך מנגה לסרט בלי לאבד את הנשמה. הרומן בין דנג'י לרזה הוא אחד הדברים הכי יפים ושבורים שראיתי באנימה - אקשן אכזרי, רגש אמיתי, ואנימציה שתופסת את הנשימה.
האנימה שלא פילר
סרטי המשך לסדרות אנימה הם בדרך כלל פילר. חומר ביניים, סיפור שכאילו קרה בפעם אחת ואז כולם שכחו ממנו. "צ'יינסו מן: קשת רזה" עושה את ההפך - לוקח את הקשת הכי כואבת של המנגה ומפרק אותה לסרט שיכול לעמוד בעצמו.
MAPPA לא הסכימו להפוך את הקשת הזאת לפרקים בסדרה. הם רצו אותה כסרט. ובדיעבד - זו הייתה ההחלטה הנכונה. רזה היא לא דמות שעובדת בקצב של פרק שבועי. היא דמות שצריכה ישיבה אחת, חשוכה, כדי לעבוד.
המנגה "Chainsaw Man" של תאצוקי פוז'ימוטו התחילה בWeekly Shonen Jump של שואייסה ב-2018. חלק 1 הסתיים ב-2020 עם 97 פרקים. הסדרה הפכה לפופולרית בעולם בעיקר בשל הקסם של פוז'ימוטו לכתוב דמויות שובבות שעוברות טראומה אכזרית. הסדרת האנימה של 2022 כיסתה את חלק 1 הראשון של המנגה. הסרט של 2025 ממשיך מהסיום של הסדרה.
MAPPA לא מפסידים
MAPPA הוא סטודיו האנימציה שעשה את "שיגן בית" ואת "ג'ו ג'יטסו קייסן." הם ידועים בכך שהם מתעללים בעובדים שלהם. הסטודיו ב-2022 הציג כ-50 שעות של אנימציה בשנה אחת. חלק מהאנימטורים גרים בסטודיו. חלק מנסים להתאבד.
וזו האמת הקשה שלא רצים מאחורי הסרט הזה. MAPPA הוציאו אנימציה מדהימה כי הם דחפו את העובדים שלהם לקצה. הסרט הוא יפה. הוא חזק. אבל הוא נעשה במחיר אנושי.
ומחאה אנימטור-אנימטור פנימית של 2023 הראתה שאנימטורים ב-MAPPA מקבלים בממוצע 200 ין לציור (כ-1.50 דולר). ושחלק מהם עובדים 80 שעות בשבוע. תאצוקי פוז'ימוטו עצמו, יוצר המנגה, מתח ביקורת על MAPPA על תנאי העבודה. והסטודיו המשיך בכל זאת.
פוז'ימוטו והסיפור
הסיפור הוא "קשת רזה" של המנגה - חלק 1, פרקים 38-52. דנג'י, הילד שהוא חצי שטן-מסור, פוגש בחורה בקפה שטוף בגשם. שמה רזה. היא מקסימה אותו. היא יוצאת איתו על דייטים. היא נראית כמו האהבה הראשונה שלו.
אבל היא בעצם שטן-פצצה ששוחזר על ידי השלטון הסובייטי-לשעבר ושהוא רוצה לחטוף את דנג'י כדי לקחת ממנו את ליבו של השטן-מסור.
וזה הסיפור. אהבה ושקר. רגישות ואלימות. אנימה שמתחילה כקומדיית רומנטית הופכת לטראגדיה.
והקסם של פוז'ימוטו - שהוא יוצר ידוע גם ב"Look Back" של 2024 - הוא שהוא לוקח דמויות שעוברות תהליך תמים ומשבר אותן. דנג'י הוא נער של 16 שלא חווה אהבה אמיתית. רזה היא הזדמנות הראשונה שלו. ואת זה היא מנצלת.
האנימציה שעובדת
והקסם של הסרט הוא שAnimation עצמה. MAPPA הוציאו את הכוחות שלהם. כל פריים נראה כמו ציור. הסצינה הראשונה - דנג'י ורזה רוקדים בגשם בחוף - היא רגע של קולנוע אנימה.
ואז הקרבות. הקרבות הם מטורפים בצורה הכי טובה שיש - וזה מילה שאמרתי שלא אגיד, אבל כאן היא מוצדקת. רזה מפרק עיר שלמה. דנג'י נלחם איתה בחללים בלתי אפשריים. כל זה בקצב שאין לו אח ורע באנימה אמריקאית.
והבחירה של ריוסוקה נאקאיאמה כבימאי הייתה חכמה. הוא ביים את הסדרה של 2022 ועכשיו את הסרט. העקביות בין הסדרה לסרט היא הסיבה שהמעריצים אהבו את הסרט. הוא לא הרגיש כמו עיבוד שונה - הוא הרגיש כמו המשך טבעי.
הרגשה של הסרט
והדבר הכי טוב בסרט הוא הרגשה. רזה הופכת מ"בחורה שהוא אוהב" ל"שטן שמנסה להרוג אותו" ב-30 דקות. ודנג'י לא יודע מה לעשות עם הרגשות שלו.
הסצינה שבה הוא מבין שהיא משקרת לו - שהיא הזמינה אותו לבית הספר שלהם בלילה כדי לבגוד בו - רגע של קולנוע גדול. והקסם של הביצוע (קולי, ריומה אומה) הוא שדנג'י לא צועק. הוא רק שובר.
והסצינה הסופית - שבה דנג'י וריזה נפרדים אחרי שהיא הובסה - היא רגע אנימה גדול. רזה מבקשת ממנו פגישה במחר. הוא מבטיח שיגיע. והיא לא מגיעה - בשל כך שהיא מתה במהלך הלילה. ודנג'י מחכה לה.
והסצינה הזאת - שבה דנג'י מחכה במשך 5 דקות בקפה ריק, בידיעה שרזה לא תגיע - היא הסיבה שאני אוהב את הסרט הזה. זה לא קרב. זה לא אקשן. זה רק נער שמחכה לאהובה שלא תגיע.
הפסקול שעובד
קנשי יונזו כתב את שיר הפתיחה - "IRIS OUT" - שהוא חלק מהסיפור. השיר מתנגן בסצינות הקרב המרכזיות, ויונזו - שהוא יוצר ידוע ביפן - הצליח לכתוב שיר שעובד גם כשיר פופ וגם כפסקול.
ויונזו עצמו הוא הזמר היפני המצליח של 2020s - הוא שר את "Pale Blue" ב-2021 ואת "KICK BACK" של צ'יינסו מן הסדרה. הבחירה שלו לעשות שיר חדש לסרט הייתה כבוד למעריצים.
אומנם לא נגיש, אבל
אומנם הסרט לא לכל אחד. מי שלא ראה את הסדרה של 2022 לא יבין את ההקשר. דנג'י, פוצ'יטה, מאקימה, אקי - כולם מהסדרה. הסרט מניח שאתה יודע מי הם.
ויש את העובדה שהסרט אכזרי. סצינות אלימות, מוות, חברים שמתים. לא לכל אחד. במיוחד הסצינה של "בית הספר השוטף בגשם" - שהיא רגע של אימה אמיתית.
ויש גם את הביקורת על שהסרט קצר מדי. 97 דקות - וחלק מהפרקים של המנגה נחתכו. חבל - היה אפשר לעשות 120 דקות.
הירושה
"צ'יינסו מן: קשת רזה" הוא הסרט שמוכיח שאפשר לעשות סרט אנימה שהוא לא פילר. MAPPA הוכיחו שאפשר להפוך מנגה לסרט קולנוע בלי לאבד את הנשמה. והוא הכין את הקרקע לסרטים נוספים בסדרה - "חלק 2 של המנגה" שעדיין מסתיים, ושיהיה כנראה הסיבה לסרט הבא.
מה שמייחד את הסרט הזה הוא שהוא לא מתפשר על הסיום הכואב של הקשת. רוב העיבודים היו ממסכים את האכזריות של רזה במהלך הקרב הסופי, או נותנים לדנג'י סוג של ניצחון מנחם. נאקאיאמה לא עושה את זה. הוא נותן לסיום להישאר בדיוק כמו במנגה - דנג'י לבד, רזה מתה, אהבה ראשונה שנגמרה לפני שהתחילה.
ואם זה הסטנדרט של עתיד עיבודי האנימה - שלא מפחדים לכאוב את הצופה כמו שהמקור התכוון לכאוב - אז יש לנו הרבה למה לחכות בשנים הקרובות. הציון: 8.5/10. סרט שמבין שאהבה ראשונה היא לא תמיד קומדיה רומנטית - לפעמים היא טראגדיה.