ביל בין, סטטיסטיקה, ומשחק שהפסיד ועדיין ניצח

איך עושים סרט ספורט בלי ניצחון בסוף

כל סרט ספורט בנוי על מבנה זהה: גיבור מובס, קבוצה רעועה, מאמן עם חזון, אימונים, גמר, ניצחון. "מאניבול" הוא הסרט הראשון שהבטיח את כל המבנה הזה ואז סרב לתת את הסיום. האוקלנד אתלטיקס של 2002 לא זכו באליפות. הם הפסידו בסיבוב הראשון. ובנט מילר עשה מזה את הסרט הכי הרגיש שאמריקה הוציאה על המשמעות של ניצחון.

זה לא סרט בייסבול. זה סרט על האומץ לשבור שיטה בת מאה שנה ועל הבדידות של מי שרואה את העתיד לפני שהשוק מבין אותו. וברד פיט, יושב לבד ברכב בחניון אחרי הפסד 7-0, מדבר יותר בפנים שלו מכל דיאלוג שכתבו לו אי-פעם.

בנט מילר, בימאי של "קפוטה", ביים את "מאמן השנה" כסרט שהוא לא על בייסבול - אלא על אנשים שמסרבים לקבל את הסטטוס קוו. והסרט הזה גרם לי, אדם שלא הבין דבר על בייסבול, לאהוב את הספורט.

בראד פיט בתפקיד הקריירה שלו

בראד פיט כבילי בין הוא הביצוע הכי טוב של הקריירה שלו. ולא, זה לא ביקורת קלילה. אני אגיד לכם - אחרי "מועדון קרב", "הזכוכית באהבה", "מלקחיים" - "מאמן השנה" הוא הביצוע שמראה כמה השחקן הזה יכול להיות טוב.

פיט משחק את בילי בין - מנהל הקבוצה האמיתי של ה"אוקלנד אתלטיקס" ב-2002 - בעדינות. הוא לא משחק "גיבור." הוא משחק אדם שיודע שהמערכת לא הוגנת ושהוא מנסה לשנות אותה.

הסצינה שבה הוא יושב במכונית בחניון של הקבוצה, אחרי שהקבוצה הפסידה ב-7-0, רק מקשיב לרדיו - רגע אחד של קולנוע גדול. פיט לא צועק. הוא לא צריך לצעוק. הוא רק יושב, ועיניו מספרות את הסיפור של אדם שעוד לא ויתר.

ג'ונה היל בתפקיד שלא ציפו ממנו

ג'ונה היל כפיטר ברנד - דמות שמבוססת על פול דה פודאסטה האמיתי (אנליסט הסטטיסטיקה האמיתי של בילי בין, כפי שתואר בספר "מאניבול: האמנות של ניצחון במשחק לא הוגן" של מייקל לואיס משנת 2003) - היה הימור גדול. הוא היה ידוע כשחקן קומדיות. עד מאמן השנה הוא לא היה שחקן רציני. אחרי, הוא היה.

והקסם של היל הוא בעדינות. הוא משחק בחור צעיר ומתבייש שמאמין במה שהוא עושה אבל לא בטוח בעצמו. הסצינה שבה בילי שואל אותו "איך תאר אותי?" והפעם השנייה כשהוא נדבר לבילי על שחקן שצריך לפטר - "זה אכזרי. אני יודע. אני מבין. אבל זה הכרחי." - היל מצליח להעביר את הקושי הרגשי של אדם צעיר שלוקח החלטות כבדות.

והוא קיבל מועמדות לאוסקר על הביצוע הזה. בצדק.

הסרט שמסביר סטטיסטיקה

והדבר שהכי מעניין ב"מאמן השנה" הוא שהוא מסביר את הרעיון של "סייברמטריקס" בצורה שכל אחד יכול להבין.

הרעיון: רוב הקבוצות בבייסבול מעריכות שחקנים לפי קריטריונים סובייקטיביים - "הוא נראה כמו שחקן." "הוא יכול לרוץ. הוא יכול לחבוט." בילי בין ופיטר ברנד החליטו להשתמש בנתונים סטטיסטיים מדויקים כדי לזהות שחקנים מוערכים פחות מהראוי.

והסצינה שבה הם יושבים סביב שולחן עם הסקאוטים הוותיקים, ובילי שואל "מי קונים אנחנו?" והסקאוטים אומרים שמות, ובילי לא מסכים - הסצינה הזאת היא הסיפור של הסרט. דור ישן נגד דור חדש. והדור החדש לא מנצח בקלות.

הסיום שלא הוליוודי

אחת הבחירות הכי חשובות של מילר היא לסיים את הסרט בלא ניצחון. האוקלנד אתלטיקס של 2002 לא זכו באליפות. הם הפסידו בסיבוב הראשון של הפליי-אוף.

והסרט מראה את זה. בילי לא הופך לגיבור הוליוודי. הוא נשאר עם הקבוצה שלו, מקבל הזדמנות לעבור לקבוצת ה-"בוסטון רד סוקס" עם תקציב גדול בהרבה, ומסרב.

והסיום שלו - שהוא מאזין לבת שלו ששרה לו שיר על "אבא, רק תהיה אתה" - רגע אחד של קולנוע אמריקאי גדול.

אומנם איטי, אבל

אומנם הסרט איטי. אין סצינות אקשן בייסבולי גדולות. מי שמחפש את "שדה החלומות" לא ימצא אותו. חבל למי שלא יחבב את הקצב.

ויש את שאני באד של פילי הופמן - שחקן ענק שמופיע בסצינות מועטות מדי. הופמן עצמו, שהיה בנקודה גבוהה של הקריירה שלו, מקבל סצינות שמראות את האיום של המאמן הוותיק - אבל לא מספיק.

למה זה חשוב

"מאמן השנה" הוא הסרט שמוכיח שלא צריך לאהוב את הספורט כדי לאהוב את הסיפור. הוא על אנשים שמסרבים לקבל את "הדרך שעושים את זה" - וזה רעיון שעובד באוקלנד, בוול סטריט, בכל מקום.

ההשפעה על בייסבול

וההשפעה של הספר ושל הסרט על בייסבול הייתה מהפכנית. "מאניבול" של בילי בין הפך לסטנדרט של בייסבול מודרני. כל קבוצה בליגה משתמשת בסטטיסטיקות מתקדמות. כל קבוצה מעסיקה אנליסטים. כל קבוצה לוקחת החלטות לפי מספרים.

והסיפור הזה גם הגיע לכדורסל - בנו של מורי - דריל מורי - שהיה מנהל כללי של יוסטון רוקטס - לקח את העקרונות של מאניבול והפך את ה-NBA למקום שונה.

הציון

חמש-עשרה שנה אחרי, רוב סרטי הספורט שיצאו ב-2011 נשכחו. "מאניבול" יותר רלוונטי היום מאז. כל ענף ספורט בעולם משתמש כעת באנליטיקה. כל מנהל קבוצה עובר את אותו קרב שבילי בין עבר. הסרט הזה היה הצופן שהפך את הזיכרון לעתיד. 9/10. אני לא רואה בייסבול. אני רואה את הסצינה של פיט במכונית עם הרדיו לפחות פעמיים בשנה.