סטאלינגרד, צלפים, ועלות שאי-אפשר לשלם

הסיפור של זייצב

קרב סטלינגרד היה הקרב הקטלני בהיסטוריה. שני מיליון איש נהרגו ב-200 ימים בעיר אחת. איך עושים סרט הוליוודי על קרב כזה, שלא יוצא רדוד או שלא משתק במספרים? ז'אן-ז'אק אנו מצא תשובה אחת: לא לעשות סרט על הקרב כולו, אלא לקחת זרקור ולהאיר אדם אחד בתוכו.

האדם הזה הוא ואסילי זייצב - צלף סובייטי שהרג 242 חיילי ציר בסטלינגרד והפך לסמל תעמולה סובייטי. הסרט מצמצם את הקרב כולו לדו-קרב בין שני צלפים: זייצב הסובייטי הצעיר מול מייג'ור קוניג הגרמני המקצועי. זה צמצום גאוני וגם פגום בו-זמנית - והפגם הזה הוא חצי מהסיפור.

ז'אן ז'אק אנו ביים את הסרט בתקציב גדול ובקאסט בינלאומי. ג'וד לאו, ראיין הריס, רייצ'ל וייז, ג'וזף פיינס, אד האריס. והוא מנסה להעביר את הקרב הכי קשה במלחמת העולם השנייה - שבו 1.5 מיליון בני אדם נהרגו.

אנו עצמו הוא בימאי צרפתי שעשה לפני זה את "שם הוורד" של 1986 ו"שבעה ימים בטיבט" של 1997. הוא לא בימאי הוליוודי קלאסי. הוא לוקח נושאים בינלאומיים ומציג אותם דרך עיני מערב. וב"האויב בשערים" הוא הציג את סטלינגרד הסובייטי דרך עיני שחקנים בריטים ואמריקאים.

ג'וד לאו בתפקיד חייל

ג'וד לאו כזייצב עושה ביצוע של חייל צעיר ולא בטוח בעצמו. הוא לא משחק גיבור. הוא משחק נער כפרי שלמד לירות בזאבים בשל גיל 12 ופתאום משתמש בכישור הזה נגד גרמנים.

והקסם של לאו הוא בעדינות שלו. זייצב לא רוצה להיות סמל. הוא רק רוצה לחיות. והסצינות שבהן הוא מצוטט בעיתון הסובייטי כ"גיבור הקרב" - הוא לא נהנה מהן. הוא יודע שזה ייתן לגרמנים מסטרת מטרה.

והסצינה שבה הוא יורה את הצלף הראשון שלו - גרמני שלא רואה אותו - ואז ראינו אותו רועד בידיים, רגע של קולנוע אנושי. הוא לא נהנה מההריגה. הוא רק עושה את עבודתו.

ג'וד לאו ב-2001 היה כבר כוכב בריטי - "נער דיגיטלי" של 1999, "מר ריפלי המוכשר" של 1999. והבחירה לעשות סרט מלחמה הייתה לא מובנת מאליה. הוא יצר דמות שונה ממה שהוא עשה לפני.

אד האריס בתפקיד הצלף הגרמני

אד האריס כמייג'ור קוניג, הצלף הגרמני שנשלח להרוג את זייצב, עושה את הניגוד של לאו. קוניג הוא איש שיודע בדיוק מה הוא עושה. הוא לא צעיר. הוא לא נער. הוא צלף מקצועי.

והקסם של האריס הוא בעיניים שלו. הוא משחק איש שיש לו כבוד לזייצב. "הצלף הצעיר טוב." הוא אומר. הוא לא משחק נבל. הוא משחק יריב מקצועי.

והסצינה הקלאסית של הסרט - כשקוניג חוקר את הילד היהודי שעובד בשני הצדדים - רגע של דרמה גדולה. קוניג לא מתעלל בילד. הוא רק מסביר לו מה יקרה אם ישקר. "אתה תשקר. ואני אדע. ואני אהרוג אותך." ואז הוא מהרהר ואומר "אתה ילד טוב." וזה הקסם של האריס - שהוא יוצר נבל שאתה לא רוצה לשנוא.

הסצינה של הקרב

והקרב בין שני הצלפים - שנמשך לאורך הסרט - הוא הלב של הסרט. אנו מצולם את הסצינות בעדינות. שתיקה ארוכה. שני אנשים שמחכים שהשני יעשה טעות. ואת הסצינות האלו מצליחות להעביר את המתח של מלחמה ב-99 אחוזים שלה - לא קרב, אלא חיכייה.

והסצינה הסופית - כשזייצב יורה בקוניג בתחנת רכבת נטושה - היא רגע של קולנוע גדול. השניים מסתכלים זה על זה דרך זכוכית מנופצת. קוניג מבין שהוא מת. הוא לא מנסה להימלט. הוא רק מסיר את הקסדה שלו ומחכה. וזייצב יורה.

ובמציאות ההיסטורית - קוניג כדמות אמיתית מוטל בספק. היסטוריונים מתווכחים אם הוא היה אמיתי או דמות תעמולה סובייטית. הסרט מקבל את הגרסה שהוא היה אמיתי.

אומנם הסיפור הרומנטי לא עובד, אבל

אומנם הסרט מקבל ביקורת על הסיפור הרומנטי בין זייצב לטניה של רייצ'ל וייז. הסיפור לא היה בעובדות ההיסטוריות. אנו הוסיף אותו לטובת הקופות. וזה לא עובד.

ויש את הסצינות עם ג'וזף פיינס כקומיסר דניוב - דמות שהיא בכלל המומצאת. הסיפור שלו עם זייצב וטניה לא משתלב במלחמה. וההתאבדות שלו בסיום הסרט - כשהוא מציג את עצמו כמטרה לקוניג כדי להציל את זייצב - רגע מאולץ של דרמה.

ויש את הביקורת על שהסרט פישט את סטלינגרד. הקרב האמיתי היה הרבה יותר מורכב מדו-קרב צלפים. הסרט מתעלם מהמספרים העצומים של חיילים שמתו, מהקור של חורף 1942-1943, מהרעב. חבל - היה אפשר לעשות סרט יותר מדויק היסטורית.

ההיסטוריה האמיתית

וואסילי זייצב היה דמות אמיתית. הוא נולד ב-1915 ברוסיה ומת ב-1991. הוא הרג כ-242 חיילי ציר במהלך קרב סטלינגרד. הוא כתב ספר ב-1971 - "מעבר לוולגה לא היה לנו אדמה" - שמספר את הסיפור שלו. הסרט מבוסס על חצי-עובדות, חצי-תעמולה, וחצי-בדיון.

בשורה התחתונה

"האויב בשערים" הוא הסרט הכי טוב על קרב סטלינגרד שיצא בקולנוע אמריקאי. הוא לא נאמן ב-100 אחוזים, אבל הוא מעביר את העוצמה של הקרב. הוא מראה את החורבן של עיר שלמה, את ייאוש החיילים, את האבסורד של מלחמה.

הצד של הצלפים עובד מצוין; הסיפור הרומנטי בין זייצב לטניה מאולץ; הקומיסר דניוב של ג'וזף פיינס הוא סצינה אחת טובה ועוד שתי שעות מאולצות. אבל כשלאו והאריס לבד על המסך - בתחנת הרכבת הנטושה, מאחורי המראה השבורה, באותה הסצינה הסופית שאתה כבר יודע איך תיגמר ועדיין מחזיק נשימה - הסרט הזה הוא מה שכל סרט מלחמה רוצה להיות. 8/10, ועוד נקודה אחת על המאמץ להציג את הגרמני לא כנבל אלא כמקצועי שראוי לכבוד.