אמריקה X - איך מגדלים שנאה, ואיך שוברים אותה

הסרט שלא עוזב אחרי שנגמר

יש סצינה ב"אמריקה X" שאי אפשר לתאר במשפט אחד בלי לקלקל אותה. כולם שראו אותה יודעים בדיוק על איזו אני מדבר. היא מגיעה ב-40 הדקות הראשונות, היא בנויה כך שאי אפשר להפנות את המבט, וטוני קיי מצלם אותה במכוון בלי חיתוך. אתם נשארים עם התמונה ההיא בראש לכל החיים. וזה כל הסיפור של "אמריקה X" - הוא סרט שמשתמש באלימות לא כדי לבדר אלא כדי לשנות את הצופה, וזה הבדל שרוב הוליווד לא מבינה.

טוני קיי ביים את הסרט עם אדוארד נורטון כדריק וינרד, אח גדול שהפך למנהיג ניו-נאצי בקליפורניה אחרי מוות אביו. הסיפור מסופר בפלאש-בק ובעוזר של אחיו הצעיר דני (אדוארד פורלונג) שכותב חיבור על דריק לבית הספר. הפורמט הזה מאפשר לסרט לקפוץ בזמן, לצבוע חלקים בשחור-לבן ובצבע, ולהראות את אותה דמות בשני מצבי קיום שונים לחלוטין.

נורטון והקריירה שלו

אדוארד נורטון כדריק עושה את הביצוע שמגדיר את הקריירה שלו. כן, הוא היה פצועי מוח, חידה עולמית, הבורגוני במלון ברגר - אבל דריק וינרד הוא הלב של כל מה שנורטון יוכל לתת כשחקן.

הוא מגלם שני אנשים - דריק הצעיר, השנאי, כריזמטי וחסר אחריות, ודריק שחזר מהכלא, שבור ומנסה לתקן. הפיצול הזה ברור ויזואלית - הצעיר מצולם בצבע, המאוחר בשחור-לבן - אבל הוא גם ברור בגוף של נורטון. הוא צועד אחרת. הוא מחזיק את הראש אחרת. הוא מדבר אחרת.

הסצינה שבה דריק מסביר לדני למה הוא היה צריך להילחם בשחורים - הנאום הסעודתי - היא אחד הרגעים הקשים ביותר בקולנוע בן 25 השנים. נורטון נותן לנאום הגזעני את כל הטיעון שלו, בלי שום בדיחות ובלי שום בטחון ש"הצופה יבין ששזה לא נכון". והזה בדיוק מה שעושה אותו חזק. נורטון מבין שהשנאה נמכרת כי היא נשמעת הגיונית.

פורלונג והכאב הנשקף

אדוארד פורלונג בתור דני עושה עבודה עדינה יותר ממה שהגיל שלו - 21 בצילומים - מצפה. דני הוא לא העתק של אחיו הגדול. הוא נערה שהעריץ את דריק, ועכשיו מנסה להעתיק את הכיוון שלו - בלי הידע שדריק שלאחר הכלא הוא לא אותו אדם.

פורלונג מצליח להיראות כל הזמן כילד שאינו יודע מה הוא עושה. הוא משחק הערצה עיוורת, בלבול, ולבסוף - אימה. יש בפורלונג חוסר ביטחון שמשרת את הדמות בדיוק.

הסצינה שלא עוזבת

יש סצינה בסרט שאף אחד שצפה בה לא שוכח. לא אפרט - מי שראה, יודע. זו סצינת אלימות שמגיעה ב-40 דקות הראשונות, בגרסה הצבעונית, והיא בנויה בצורה שגורמת לכם לצפות ואתם לא יכולים להפנות את המבט.

קיי מצלם אותה באיטיות מכוונת. אין חיתוך מהיר. אין עריכה שמחביא את מה שקורה. המצלמה נשארת על המעשה כדי שהצופה יחוש אותו. זה ההפך מאלימות הוליוודית - זה שימוש באלימות כדי לשנות את הצופה. ואתם משתנים. ואתם יוצאים מהסרט עם התמונה הזאת בראש, וזה חלק מהעניין.

המוזיקה של אן דאדלי

אן דאדלי כתבה פסקול שעובד ברקע. אתם לא חושבים עליו, אבל הוא שם בכל רגע. המוזיקה מנוגדת לכעס על המסך - היא עצובה, כמעט אלגית. זה לא פסקול שמעצים את הזעם. זה פסקול שמזכיר לנו את הטרגדיה.

אומנם לא מושלם, אבל

אומנם הסרט קשה לצפייה - ברמה פיזית לפעמים. לא כל אחד יכול לצפות בסצינות האלימות, ויש בהן כמה שהן אישיות מדי כדי לצפות יותר מפעם אחת. ויש ביקורת שאני שומע חוזרת - שהסרט קצת מקל על דריק יותר מדי. שהוא מאמין יותר מדי בכוח של ההשכלה לרפא שנאה.

אני מבין את הביקורת, אבל חולק עליה חלקית. הסוף של הסרט לא באמת מאמין בגאולה. דני מת. דריק נשאר בחיים אבל ללא דבר. הסרט לא אומר "ההשכלה מרפא". הוא אומר "אפשר לרפא אדם אחד, אבל אי אפשר להציל את כולם."

ולסיום

אמריקה X הוא הסרט הכי כואב שראיתי על שנאה. הוא לא מסביר אותה כאידיאולוגיה מופשטת - הוא מראה אותה ככוח הרסני שמצליח לשלוט על אנשים בשל כך שהוא נותן להם הסבר פשוט לעולם מורכב. הסיום שלו לא מאמין באמת בגאולה. דני מת. דריק נשאר בחיים אבל נשבר. הסרט אומר את האמת הקשה ש"אפשר לרפא אדם אחד, אבל אי אפשר להציל את כולם".

זה סרט שמסרב להיות מטיף ובדיוק בגלל זה הוא משכנע. וזו דמות - דריק וינרד בגרסה של נורטון - שלא עוזבת את הראש. אם לא ראיתם - תראו. רק תתכוננו.