מטרופוליס - הסרט שהמציא את העתיד

הסרט שאבא שלי הוריש לי

יש סרטים שאתה לומד לאהוב, ויש סרטים שאתה גדל איתם בלי לדעת שזה קורה. מטרופוליס היה הסוג השני בשבילי. אבא שלי היה מהאלה שאהבו סרטים ישנים, ומדי יום שישי בערב הוא היה מושיב אותי מולו ומראה לי משהו - "זמנים מודרניים" של צ'פלין, "הנער" של צ'פלין, וגם מטרופוליס. הוא לא הסביר. הוא רק שם.

ואני, בן שש, ישבתי שם ולא הבנתי כלום. אין דיבורים. אין צבע. אין שום דבר שהיה אמור לעבוד עליי. ובכל זאת הסרט הזה השאיר עליי חותם שאני נושא איתי כבר שלושים שנה. והחותם הוא בובה אחת - המריה הכוזבת.

הפחד שלא דורש דיבור

הילד בן השש ההוא לא ידע מי פריץ לאנג היה. לא ידע מה זה אקספרסיוניזם גרמני. לא הבין מה זה מאבק מעמדי, או מה הסיבה שהיו הפועלים בעומק והאדונים בגובה. אבל את הבובה הזאת זכר.

כשמריה האמיתית הופכת למריה המזויפת, וכל אותם פריקות חשמליות והאור המסנוור והעשן הסמיך - זה עבר אליי בלי מילה אחת. הקולנוע שלפני הקול הוכיח לי משהו שלקח לי שנים להבין: דיבור הוא לא כלי הביטוי החזק ביותר של קולנוע. דימוי הוא.

ואני זוכר שאחר כך, בלילה, חששתי לכבות את האור בחדר שלי. וזה בערך כל מה שצריך לדעת על מה הסרט הזה הצליח לעשות.

הספר שאף אחד לא מזכיר

מטרופוליס מבוסס על הספר "מטרופוליס" של תיאה פון הארבו משנת 1925. פון הארבו הייתה אז אשתו של פריץ לאנג. היא כתבה את הספר במכוון כבסיס לסרט, ואחר כך גם כתבה איתו את התסריט. הספר יצא לאור בגרמניה בערב לפני שהסרט עלה לאקרנים. וזה דבר שכמעט אף אחד לא יודע - שמטרופוליס לא נולד מתסריט. הוא נולד מספר.

פון הארבו עצמה הייתה דמות מורכבת. היא הצטרפה למפלגה הנאצית בשלב מאוחר יותר, ולאנג עזב אותה ובורח לאמריקה. הסרט עצמו שלה ושלו - הוא תוצר של רגע אחד שבו שני אנשים שאחר כך לא יכלו לחיות באותו חדר, יצרו יחד את אחד הדברים הגדולים של המאה. זה אחד הניגודים האלה שההיסטוריה אוהבת.

חזרה אחרי 20 שנה

חזרתי לסרט בגיל עשרים ושש. לראשונה כמבוגר. ראיתי אותו בגרסה המשוחזרת של 2010 - הגרסה שכוללת חצי שעה שנמצאה ב-2008 בארגנטינה, אחרי שמישהו במוזיאון לקולנוע בבואנוס איירס בדק תיק של 16 מ"מ ומצא בו את התקליטים שאיש לא חשב שעוד קיימים. המעריצים חיכו תשעים שנה לסרט השלם, וב-2010 הוא יצא בברלין.

וכמבוגר הבנתי דבר אחר לגמרי. הילד שראה בובה מפחידה הפך לבחור שראה את הקוד הגנטי של כל הקולנוע שאני אוהב.

הסטים הם הקוד הגנטי של כל עיר עתידנית

כל עיר עתידנית שראיתם מאז - בלייד ראנר, חמישי, מטריקס, קורוסקאנט של מלחמת הכוכבים - יש להם אבא אחד: מטרופוליס. גורדי השחקים שמרחפים, הרכבות העיליות, הקומות התחתונות של העובדים, הטברנות הדקדנטיות של האליטה. הכל שם. ב-1927.

וכל זה נעשה ידנית, בסטודיו, בלי מחשב, בלי פוטושופ, בלי שום דבר חוץ מבניית סטים של מאות מטרים. היו 30 אלף ניצבים בסצינות מסוימות. היה תקציב של חמישה מיליוני רייכסמרק - שזה היה אז התקציב הכי גדול אי פעם של סרט גרמני, וכמעט פשט את הרגל את UFA האולפן שהפיק.

קרל פרוינד כצלם עשה עבודה שגם היום צלמים לומדים ממנה. הוא מצלם גודל כך שהוא יזדחל אליכם, הוא מצלם חרדה כך שתיכנס מתחת לעור. אגיד לכם משהו - גם בצפייה השלישית אתם תופסים שוטים שפשוט פספסתם קודם.

הרובוט שהגדיר מאה שנה

מריה הרובוט, של בריגיטה הלם (שהייתה אז בת תשע-עשרה ועשתה כאן את הופעת הבכורה שלה), היא הדמות שמכלוא כל רובוט שראיתם מאז. C-3PO הוא בת-דודה. רובוקופ הוא נכד. אפילו איבה של אקס מכינה, אם תסתכלו היטב, שואלת ממריה. תחשבו על זה ככה - לקח מאה שנה עד שמישהו הצליח לעלות על הצורה הזאת, וגם זה לא באמת.

הלם בעצמה גילמה גם את מריה האמיתית וגם את מריה המזויפת. שני תפקידים בסרט אחד, והמעבר ביניהם הוא הסיבה שהסרט עובד. כשמריה הטובה הופכת למריה הרעה, אנחנו לא רואים שתי דמויות - אנחנו רואים את אותה אישה בשני מצבים. זה מה שעושה אותה מפחידה.

אומנם יש חסרונות, אבל

אומנם הקצב של סרט אילם דורש סבלנות - השעה הראשונה תראה לצופה מודרני כמעט מתישה. והמסר הפוליטי של לאנג על מאבק מעמדי הוא מעט נוקב מדי - הוא לא חושש מתעמולה גלויה, והסוף שלו "המתווך בין הראש ליד הוא הלב" נשמע היום כמעט נאיבי.

מה שכן, גם לאנג עצמו שנא את הסוף. הוא אמר בראיון שזו הייתה בקשה של פון הרבו ושהוא חשב שזה מטופש. אז אם פריץ לאנג חושב שהסוף של מטרופוליס מטופש, אתם לא צריכים להתבייש להסכים איתו.

למה זה חשוב

מטרופוליס הוא לא סרט היסטורי. הוא תבנית. כל סרט מדע בדיוני שאתם אוהבים - יש בו חלק שחבר ישיר למטרופוליס, גם אם הבמאי עצמו לא מודע לזה. זה הסרט שממציא את השפה שכל הז'אנר מדבר בה עד היום.

זה גם הסרט שאבא שלי הוריש לי, וזה הסרט שאני אעביר הלאה. אם יהיה לי ילד, אני אושיב אותו מולו בגיל שש - בלי הסבר, בלי הקדמה. ואני אסמוך על מה שלאנג עשה לפני מאה שנה לעשות את העבודה. הציון: 10. לא בגלל נוסטלגיה, ולא בגלל היסטוריה - אלא בגלל שכל מה שהיה אחריו, מוויל-E ועד בלייד ראנר 2049, חוזר לכאן.