אקירה - הסרט שהגדיר אנימה בשביל המערב

הסרט שפתח לי את האנימה

יש סרטים שעושים ז'אנר טוב יותר. יש סרטים שיוצרים את הז'אנר. "אקירה" של 1988 הוא במחנה השני. עד אז סייברפאנק היה ספרים - גיבסון, סטרלינג, פיליפ ק. דיק. אקירה הראה איך זה נראה. נאו-טוקיו של 2019, האופנוע האדום של קנדה, הניאון על הבניינים, ההתפוצצות הראשונית. כל סרט סייברפאנק שראיתם מאז - מטריקס, גהוסט אין דה של, בלייד ראנר 2049, גם פסי "באד באצ'" של מלחמת הכוכבים - יש לו חוב לאקירה.

קצוהירו אוטומו לקח את המנגה שלו "אקירה" (שיצאה ביפן בין 1982 ל-1990 במגזין יאנג מגזין) - שישה כרכים ענקיים - ועשה מהם סרט של שעתיים. היה לו תקציב של עשרה מיליון דולר ב-1988, וזה היה הסרט הכי יקר של אנימציה שנעשה עד אז. ואתם רואים את זה בכל פריים.

ויזואליה שמגדירה ז'אנר

תחשבו על זה ככה: אני חי אחרי אקירה. כל סרט ציברפאנק שראיתם - מטריקס, בלייד ראנר 2049, גהוסט בשל, גם חלק ממלחמת הכוכבים החדשה - יש לו חוב לאקירה. נאו-טוקיו של 2019 שאוטומו עיצב הפכה לתבנית של כל עיר עתידנית מאז.

הסצינה הפותחת, כשקנדה והחבורה שלו רוכבים על האופנועים שלהם ברחובות - אחד הרגעים הוויזואליים הגדולים בתולדות האנימציה. האופנוע האדום של קנדה הוא כיום אייקון של הז'אנר, ולא סתם - הוא עוצב בצורה שאין לה אח ורע. אפילו מלכת היופי של אקירה הפכה לפרופ תרבותי - אותה תמונה שתראו בחדרי נוער, על חולצות, בגרפיטי.

הפסקול שאף אחד לא מוכן אליו

שוג'י יאמאשירו וחברי קוהי ד"ר כתבו פסקול שלא דומה לשום דבר אחר. תופים יפניים, קולות של נזירים, סינתיסייזרים - הם יצרו שפה מוזיקלית חדשה רק לסרט הזה. כששומעים את הסאונדטרק מחוץ לסרט, זה כמעט לא ברור איך הוא עובד.

בתוך הסרט? הוא מעצב את הטון של כל סצינה. הסצינה הסופית, עם המוטציה של טצואו, מלווה במוזיקה שמרגישה בו זמנית טקס ואימה. זה לא פסקול שתומך בדרמה - הוא מגדיר אותה.

טצואו וההתבגרות האפלה

הסיפור עוסק בנער בשם טצואו, שחברו הטוב ביותר קנדה הוא חלק מאותה קבוצת בריונים רחוב. טצואו מקבל כוחות פסיוניים אחרי תקרית, ועם הכוחות החדשים - הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.

זו בדיוק הנקודה שאוטומו מעלה - התבגרות היא מסוכנת. כשילד מקבל יותר כוח ממה שהוא מסוגל לשלוט בו, הוא יפעיל אותו על העולם בדרך שתגרום נזק לעצמו ולכל סביבתו. הכוח של טצואו הוא מטאפורה לכעס, לבלבול, להרגשה של מתבגר שהעולם לא הוגן איתו. וכשהוא פוגש עוצמה שאין לו מגבלות - הוא הופך לדבר שהיה מאיים על עצמו.

הסצינה הסופית, עם המוטציה האיומה של טצואו לכדור בשר בולעני - היא אחד הרגעים הכי מוזרים ומטרידים בתולדות האנימציה. ואוטומו הבין את זה. הוא צייר את זה בעצמו, פריים אחר פריים.

אומנם יש בעיות, אבל

אומנם הסרט סובל מהקושי הידוע של סרטים מבוססי מנגה - שישה כרכים בשעתיים זה יותר מדי. חלק מהדמויות המשניות (ריו, חברי הממשלה המחתרתית, הפוליטיקאים) מקבלים זמן מסך אבל אין להם עומק. הם סמלים יותר מאנשים.

גם העלילה קופצת. מי שלא קרא את המנגה עלול למצוא את עצמו שואל "מי האיש הזה? מה זה 'אקירה' בכלל? למה יש להם מספרים במקום שמות?" חבל שהסרט לא לוקח 10 דקות נוספות להסביר את העולם שלו לאיטם.

בשורה התחתונה

אקירה הוא לא סרט אנימציה. הוא סטייטמנט. הוא הוכחה שאנימציה יפנית יכולה להיות קולנוע של מבוגרים, שיכולה להתמודד עם נושאים של כוח, אפוקליפסה, והמחיר של שליטה עצמית. הוא השפיע על דור שלם של יוצרים - מאטריקס דרך אינסיפשן ועד Ghost in the Shell - ועדיין, באנגלה, לא הושג.

ההשפעה על קולנוע מערבי

וההשפעה של "אקירה" על הקולנוע המערבי הייתה דרמטית. "מטריקס" של 1999, "אינסיפשן" של 2010, "הריקוד של חבל" של 2014, "איל לאסט אפ אס" של 2023 - כל אלה חבים משהו לאקירה.

ואוטומו עצמו לא חזר לקולנוע באותה רמה. הוא עשה "שטיינבוט" של 2004 - שלא הצליח כמו אקירה. הוא חי בצל של היצירה שלו עצמו. חבל - אבל גם זה חלק מהקסם של אקירה. הוא היה היצירה היחידה.

ואת "אקירה" מתכננים לעשות בקולנוע חי מאז 2008. טאיקה ויטיטי הצהיר ב-2017 שיביים אותו. לעולם לא הוצא לפועל. והקסם הוא שזה אולי לטובה. "אקירה" של אנימציה הוא יחיד מסוגו. גרסה חיה תמיד תהיה פחות.

בלי אקירה לא היו לנו מיאזאקי בקולנוע מערבי כפי שאנחנו מכירים אותו. לא הייתה הרצינות שהמערב נותן לאנימציה יפנית. בזכותו דור שלם גילה את קון, סאטושי, ואת סטודיו 4°C. זה לא חוב קטן - זה מבט שלם על מדיום שהמערב לא הסכים להכיר עד שאוטומו הציג מציאות אלטרנטיבית במשך 124 דקות.