הפרידה שוולברין היה ראוי לה

וולברין שגדלתי איתו

יו ג'קמן שיחק את וולברין שבע-עשרה שנה. ב'לוגן' ניתן לו לשחק את האדם. וזה ההבדל שבין סרט גיבורי על לסרט שבמקרה יש בו גיבור על. ג'יימס מנגולד הבין את זה הרבה לפני שהאולפן הבין. הוא לא בא לעשות סרט מארוול. הוא בא לעשות מערבון על איש שגומר.

בקומיקסים וולברין תמיד היה אפל יותר ממה שסרטי X-Men הראשונים אפשרו לו. "Old Man Logan" של מארק מילר, מ-2008, היה הסיפור שכולם רצו לראות על המסך - לוגן זקן, שבור, שראה את העולם נופל. לוגן של מנגולד לא מעבד את הסיפור הזה ישירות, אבל הוא לוקח ממנו את הרוח. את האווירה של "אין מקום לחזור אליו".

מנגולד מזקין את הוולברין

ג'יימס מנגולד לקח את הדמות ועשה איתה משהו שמעט מאוד סרטי גיבורי על מעיזים לעשות - הוא הזקין אותה. לא פישט, לא הוזיל. לקח גבר שחי יותר מדי, שראה יותר מדי, שהרג יותר מדי, ופתאום השאלה "לאן הוא הולך בסוף" כבר לא מלאה תקווה אלא פחד.

ג'קמן כאן הוא לא הג'קמן של שבע-עשרה השנים האחרונות במארוול. הוא עייף, שבור, משתעל דם ורוצה שהכול ייגמר. זה לא גיבור על. זה פשוט איש שנשא יותר מדי.

פטריק סטיוארט כפרופסור צ'ארלס אקסבייר הוא ביצוע שאני חוזר אליו בראש שלי לפעמים. לראות את האיש שייצג עשרות שנים שליטה, אמונה וכוח בלי גבולות, הופך לזקן שמוחו הפך לנשק מסוכן שמגרד אשמה ומבוכה מכל סצינה - זה כואב בדיוק כמה שמנגולד רצה. יש סצינה מוקדמת שבה צ'ארלס חווה "התקפה" שמשתקת את כל מי שבסביבה. זו אחת הסצינות הכי מפחידות שנכתבו ל-X-Men, ולא בשל האקשן, אלא בשל זה שהיא מציגה גבר שחי בפחד מעצמו.

האינטראקציה בין ג'קמן לסטיוארט לא נראית כמו שחקנים. היא נראית כמו שני אנשים שחיו יחד עשרות שנים ומכירים כל שקע בפנים של השני.

לורה - הלב של הסרט

הלב האמיתי של הסרט הוא לורה, שדפנה קין מגלמת בגיל אחת-עשרה בביצוע שאני לא מצפה לראות מילדה. ילדה שגדלה בלי ילדות, שכל מה שהיא מכירה הוא אלימות, שמבקשת מאב שמסרב להיות אב - לתת לה משהו שהוא לא מסוגל לתת.

הדינמיקה ביניהם בנויה על התנגדות הדדית שמפנה מקום, לאט ובכאב, לאהבה שאף אחד מהם לא יודע איך לנהל. לוגן דוחה. לורה לא נותנת לו. והסצינה שבה הוא סוף סוף מודה שהיא חשובה לו, בגרסה ל-R בלבד, עם הדם ועם הדמעות - היא הסצינה שמגדירה למה הסרט חי.

הבחירה בדירוג R היא לא שיווקית. היא נרטיבית. האלימות בלוגן היא לא ספקטקל. היא מחיר. כל צלקת שלא מתרפאת, כל דם שלא נעלם, כל כאב שנשאר - הם תזכורת שהגוף הזה שיכול לצמוח חזרה שוב ושוב גם הוא מגיע לגבול.

תחשבו על זה רגע: אם אתה לא יכול למות, מה המוות של כל מי שאהבת עושה לך? לוגן לא יכול להיענש בגוף. הוא נענש בזמן.

מערבון בתחפושת של גיבורי על

מרקו בלטרמי כתב פסקול שמלווה את הסרט בדיוק הנכון - לא מלודרמטי, לא אפי, פשוט נוכח. ומנגולד, שביים בעבר את "3:10 to Yuma", מביא לכאן את השפה של מערבון - מרחבים פתוחים, אנשים פגועים שעדיין הולכים, נרטיב של "מסע אחרון" שעובד בכל ז'אנר שתזרוק אליו.

אומנם הנבלים קצת דו-ממדיים, אבל זה לא קטלני. בויד הולברוק עושה עבודה טובה, אבל האיום שהוא מייצג לא מורגש כמו האיום הפנימי שלוגן מייצג לעצמו. ריצ'רד א. גרנט כד"ר ריס יותר מוצלח - יש בו משהו בנאלי ומפחיד גם יחד. סך הכול הסרט כל כך מרוכז בדמויות הראשיות שהנגדים פשוט מרגישים כתפאורה. זו בעיה קטנה בסרט שיודע בדיוק על מה הוא רוצה להתמקד.

הפרידה שמגיעה לדמות

לוגן הוא הפרידה שסרטי גיבורי העל לא ידעו שהם צריכים, ולא ידעו שהם מסוגלים לספק. הוא הוכחה שאפשר לעשות סרט על אדם עם ציפורניים מתכתיות ועדיין לדבר על כאב אנושי אמיתי. על מה שמוות אומר. על מה שהורות דורשת. על מה שזה אומר לחיות יותר מדי.

זה סרט שמגיע עם כבוד ועוזב עם כבוד. ומעל הכול - זה הסרט שיו ג'קמן ראוי לו, אחרי שנשא את הדמות הזאת שבע-עשרה שנה ולא התלונן פעם אחת. הציון: 9 מתוך 10. הצלב המעץ שלורה משאירה על הקבר בסצינה האחרונה - זה הרגע שבו דמות הקומיקס הופכת לזיכרון אנושי. לא רבים הסרטים שעושים את המעבר הזה.