ג'יי, בוב, וקהל שיודע בדיוק למה הוא צוחק

קווין סמית' חוגג את עצמו

"זה לא סיקוול. זה ריבוט." מאט דיימון ובן אפלק, משחקים את עצמם בלוקיישן של 'גוד וויל האנטינג 2', מסבירים את הסרט שלהם לג'יי וסיילנט בוב. השורה הזאת לבדה מסבירה מה קווין סמית' עושה כאן - הוא הראשון שהבין שמטא-הומור יכול לשאת סרט שלם. שש שנים לפני שדדפול הוכיח שזה רעיון של מיליארד דולר, סמית' עשה את זה ב-2001 עם 22 מיליון בלבד.

הסיפור עוסק בשני חברים שיוצאים ממונמאות לחפש את הסרט שמבוסס עליהם בהוליווד וכדי להפסיק אותו. והקסם של הסיפור הוא שזה בעצם סיפור על הקריירה של סמית' עצמו. הוא יצר את ג'יי וסיילנט בוב ב-1994 ב"קלרקס". מאז הם הופיעו בכל סרט שלו - "מולראטס", "שופ של החברים", "דוגמה". עד שב-2001 הם מקבלים סרט משלהם. שהוא בעצם כל הקאמיאוים של הקריירה שלו ביחד באולם אחד.

והקסם של הסיפור הוא שזה בעצם סיפור על הקריירה של סמית' עצמו. הוא יצר את ג'יי וסיילנט בוב ב-1994 ב"קלרקס". מאז הם הופיעו בכל סרט שלו - "מולראטס", "שופ של החברים", "דוגמה". עד שב-2001 הם מקבלים סרט משלהם. שהוא בעצם כל הקאמיאוים של הקריירה שלו ביחד באולם אחד.

העידן של View Askewniverse

וההיסטוריה של ה-"View Askewniverse" של סמית' מספרת משהו על קולנוע אינדי של 90s. "קלרקס" של 1994 (תקציב 27 אלף דולר), "מולראטס" של 1995, "שופ של החברים" של 1997, "דוגמה" של 1999, "ג'יי וסיילנט בוב חוזרים" של 2001. חמישה סרטים בשבע שנים שיצרו יקום קולנועי שלם בעידן שלפני סרטי מארוול.

הקאמיאו האין סופי

והקסם של הסרט הוא הקאמיאו. בן אפלק, מאט דיימון, ג'ייסון לי, גיירן ברנת'אל, מארק האמיל, שאניה טוויין, מורגן ספוק, ג'יימס ואן דר ביק. כולם. הסרט הוא קאמיאו על קאמיאו. וזה הקסם.

אבל זה גם הבעיה. הסרט מסתפק בקאמיאו ולא משתדל בסיפור. הוא מורגש כמסיבת חברים של סמית', לא כסרט שמשתמש בקאמיאו. הסצינה של דיימון ואפלק (שכבר הזכרתי) היא הקלילה ביותר, אבל יש עוד - שאניה טוויין שמשחקת קאמיאו עצמית, מארק האמיל בקרב חרבות אור מדומה מול ג'יי, ג'ון ג'מקי שמופיע משום מקום. סמית' זימן את כל החברים שהיו לו, וכולם הופיעו.

ג'ייסון מיוס כמו שהוא

ג'ייסון מיוס כג'יי עושה את התפקיד שהוא בנה במשך עשור. הוא חבר אמיתי של סמית' מהילדות, ויש בעבודה ביניהם משהו שלא ניתן לבנות. התזמון בין השניים, התקתוקים שלהם, הבדיחות הפיזיות - הכל נראה לא משוחק. הם פשוט שני בחורים מ-New Jersey שהפכו לדמויות.

וסיילנט בוב, שלא מדבר אבל מגיב, הוא הקומדיה של סמית' בצורתה הטהורה ביותר. רגע שבו הוא נכנס לפריים ומסתכל על משהו - וכל הקהל יודע מה הוא חושב. זה כתיבה ויזואלית גאונית.

אומנם לא הסרט הכי טוב, אבל

אומנם הסרט לא הסרט הכי טוב של סמית'. "קלרקס" ו"שופ של החברים" טובים יותר. אבל הסרט הזה חי בכשרון של הקאמיאו.

ויש את הביקורת הסטנדרטית - שההלצות של 2001 לא הזדקנו טוב. במיוחד הסצינות שבהן ג'יי מטריד נשים ב-NYC. ההלצות על מין, ההומופוביה החבויה, הסקסיזם הכל-כך-2001 - חבל. הסרט לא היה יכול להיעשות היום בצורה הזאת. ואני לא מצטער על זה.

הסיום שמחזיר אותך הביתה

הסיום של הסרט - כשבן אפלק נכנס ומשחק את עצמו ומסביר לג'יי ובוב למה הוא לא יכול לעבוד עם סמית' יותר - הוא רגע של מטא שאף סרט אחר לא הגיע אליו ב-2001. זה לפני שמטא היה ז'אנר. סמית' עשה אותו ראשון, ועדיין הכי טוב.

איפה זה עומד היום

"ג'יי וסיילנט בוב חוזרים להתקפה" הוא הסרט הכי לא חשוב של קווין סמית'. אבל הוא היה הצלחה בקופות, וזה אומר משהו. הוא חתם על העידן של ה-View Askewniverse של סמית' - לפני שהוא חזר ב-'יאי ובוב מחקים' של 2019, שהיה הרבה פחות טוב.

ההמשכים שעשו פחות

ויש את "ג'יי וסיילנט בוב יחזרו לעולם" של 2019 - שסמית' עשה כניסיון להחזיר את הסדרה אחרי 18 שנים. הסרט נכשל ביקורתית ובקופות. הסיבה: הוא ניסה לחזור על הקסם של 2001 בעידן שהשתנה. ב-2001, מטא היה רענן. ב-2019, מטא היה ז'אנר ענייני. וההלצות של סמית' הרגישו ישנות.

ואיכשהו, סמית' עצמו הצליח להפוך לסמל של 90s ו-2000s בלי להצליח להמשיך לעשות סרטים מצליחים. הוא עכשיו עוסק יותר בפודקאסטים, "Fatman Beyond" ו"Hollywood Babble-On", ובכנסי קומיקס.

הציון: 7.5 מתוך 10. הסרט הזה הוא לא סרט. הוא מסיבה. ואם אתם מהאלה שגדלו על קלרקס ומולראטס - לא רק שתאהבו אותו, תזהו בו את כל החברים שלכם. ואם לא - תרגישו שאתם בערב יום הולדת של מישהו שלא הזמין אתכם. אין דרך אמצע עם סמית'.