יורוטריפ - מדריך תיירות מפוקפק עם בדיחות גסות

"Scotty doesn't know"

"Scotty doesn't know that Fiona and me do it in my van every Sunday." מאט דיימון, להקת פאנק על במה בקליפורניה, מספר לסקוטי דרך שיר שכל החיים שלו הם שקר. זאת הסצינה שכל מי שראה את "יורוטריפ" זוכר. היא במקרה השנייה בסרט. וכל מה שבא אחריה - הטיול, הסיפור, הבדיחות הגסות - הוא מסע של נער אחד שלא יודע שהוא בעצם הליצן של החיים שלו.

קומדיות נעורים אמריקאיות של אמצע 2000s עבדו בנוסחה שבורה מראש. הציבו ארבעה נערים. שלחו אותם למקום אקזוטי. ושמו אותם בסיטואציות שבוגרים לעולם לא ינהגו בהן. "יורוטריפ" עשה את זה טוב יותר מרובן - לא בגלל שהוא חכם יותר, אלא בגלל שהוא מתחייב לבדיחות שלו עד הסוף. הסרט עוסק בארבעה תיכוניסטים אמריקאיים שיוצאים לטיול באירופה כדי למצוא את הצ'אט-בודי הגרמני של אחד מהם.

ג'ף שאפר ביים את הסרט - בעלי זכויות "רחוב סומרס" - והוא לקח את הקבוצה הצעירה והכניס אותם לעולם של אירופה הקלישאית. וזה היה הסרט שגדלתי איתו, יחד עם 'אמריקן פאי' של 1999 ו'בית הספר של רוק' של 2003.

הקאסט הצעיר

סקוט מקליסטר של סקוט מקליסטר הוא הגיבור הראשי - בחור צעיר שמתאהב בעלמה גרמנית בצ'אט אינטרנט (זאת הייתה תקופה שאנשים פגשו זה את זה בצ'אטים). וג'ייקוב פיט כקופר ומישלי טראכטנברג כג'ני נותנים את הכימיה הקומית.

והקסם של הקאסטינג הוא שאף שחקן לא מנסה להיות גדול. הם רק נערים שאוהבים את הבדיחות. וטראכטנברג בעצם הייתה הכי מוכרת מהקבוצה אז - מ"הארי פוטר" ו"באפי קוטלת ערפדים". היא הביאה את הסרט מנערה שאף אחד לא מכיר לסרט שיש בו כוכבת.

הסצינה של הוונציאן

והסצינה הכי מצחיקה של הסרט היא בוונציאן. סקוט וקופר מנסים לגרום לעצמם להיות גנגסטרים אמיתיים. קופר מוצא קלאסיקאי איטלקי שמסכים לעזור. והסצינה שבה האיטלקי מצביע עליהם "זה הם!" ב-3 שניות - רגע של קומדיה גדולה.

ויש סצינה אחרת שאני זוכר עד היום - "Mi scusi." סקוט מנסה לדבר באיטלקית, ובכל פעם שמישהו עונה לו במשפט מורכב, הוא חוזר ל"מי סקוזי". זה רגע של קומדיה שעובד גם בצפייה השלישית.

האח של ג'ני

וג'ייקוב פיט כקופר הוא הקומדיאן האמיתי של הסרט. הוא מקבל את כל הסצינות הכי טובות. כשהם מגיעים לאמסטרדם והוא הולך ל"בית קפה" שמתברר כבית בושת - הסצינה הזאת היא רגע של קומדיה אמריקאית אמיתית.

והקסם של פיט הוא שהוא לא מנסה לגרום לעצמו להיות מצחיק. הוא רק מגיב למה שקורה לו. כשהוא נופל מאופניים בכפר אנגלי, הוא לא מתפוצץ. הוא רק יושב על הרצפה ושואל "איפה אני?" וזה מצחיק יותר מכל בדיחה כתובה.

אומנם 2004, אבל

אומנם הסרט עוסק בנושאים רגישים. השפה שלו, ההלצות שלו, ההצגות שלו של תרבויות אחרות - לא הזדקנו טוב. ב-2004 זה היה מקובל. ב-2026 חלק מהסצינות מורגשות בעייתיות.

במיוחד הסצינה בפריז עם הברבר הצרפתי המגלה את עצמו כמטריד. ההלצה כתובה כך שהאדם הצרפתי הוא הליצן. היום זה היה נראה אחרת. ויש את הסצינה במזרח אירופה - בסלובקיה - שבה הקבוצה מגלה שכל הסלובקים שמחים לראות אמריקאים בגלל שהמטבע שלהם חזק. ההלצה כאן היא על תרבות שלמה. חבל.

ויש את הביקורת שהסרט קצת ארוך מדי. הוא 92 דקות אבל מרגיש כמו שעתיים. הקצב מתפזר באמצע - בין הוונציאן והוואטיקן, יש סצינות שלא תורמות לסיפור.

הסצינות שכן עובדות

ויש סצינות שעדיין עובדות. הסצינה של מאט דיימון בקאמיאו כסולן של להקה פאנק שזרק את ג'ני - אחד הקאמיאו הכי טובים של 2004. דיימון, שלעולם לא היה כוכב קומדיה, הופיע בסצינה אחת ושר את "Scotty Doesn't Know" - שיר שהפך לשיר של דור.

והשיר הזה - "Scotty Doesn't Know" של להקת Lustra - הוא אחד השירים שמייצגים את 2004. ילדים בני 14 בשכונה שלי שרו אותו ברחוב.

הסרטים שבאו אחריו

ו"יורוטריפ" הצטרף לגל של קומדיות נעורים של 2000s. "רוד טריפ" של 2000 קדם לו. "אן אמריקן פאי" של 1999, "דאד ווייר אז מי קאר" של 2000, "קופים על הטוסטר" של 2003 - כולם חברו לטרנד.

וההיסטוריה של הז'אנר הזה היא שהוא נעלם. לאחר 2010, קומדיות נעורים הוליוודיות חדלו להתקיים כמעט. הסיבה: קולנוע השתנה. הקהל הצעיר עבר ל-Netflix וליוטיוב. ועכשיו, כשצופים ב"יורוטריפ" של 2004 בנטפליקס, מורגש זמן אחר.

ואני אגיד את זה - חלק מהקסם של "יורוטריפ" הוא שהוא רענן ההומור של 2004. היום, ההומור של 2026 הוא אחר. חבל לחלקנו, בריא לחלקנו האחרים.

הציון שלי

"יורוטריפ" הוא סרט שצריך לראות בגיל הנכון. בני 14 בשנת 2004 ראו אותו והגיב כקומדיה הכי טובה שלהם. בני 36 ב-2026 רואים אותו ומגיבים בעירוב של נוסטלגיה והבנה שחלק ממנו לא הזדקן טוב.

הציון: 7/10. סרט שלא מנסה להיות גדול ומגיע בדיוק למה שהוא רוצה להיות. לא חכם, לא מבריק, אבל מצחיק. והוא חלק מהיסטוריה של ז'אנר שהיום כבר לא קיים. אם אתם זוכרים את 2004 - הוא תזכורת. אם אתם לא, הוא ספר לימוד על איך נראתה קומדיה לפני שכולם התחילו לפחד מבדיחות.