השטן לובש פראדה: כשמריל סטריפ הפכה לבוסית האחרונה של עולם האופנה

הסרט שלימד אותי על תעשיית האופנה

מריל סטריפ נכנסת למשרד עם סוודר כחול בתוך כף ידה ומהר מאוד אי אפשר להוריד ממנה את העיניים. המונולוג שלה על הצבע הכחול הוא רגע שמלמד שאופנה היא לא אופנה - היא תעשייה של מיליארד דולר שמכתיבה לכל אחד מאיתנו מה ללבוש בלי שנדע על זה. "השטן לובש פראדה" יכול היה להיות סרט קליל על נערה במגזין. במקום זה הוא הפך לסרט על איך הופכים מי שאתה לא רוצה להיות, ומה המחיר של הצלחה במערכת שאתה לא מכבד.

דייוויד פרנקל ביים את הסרט והוא הפך לאחת הקומדיות הרומנטיות הכי מצליחות של 2006. והוא הסרט הכי מצליח של 2006 שלא היה בלוקבאסטר.

הסרט מבוסס על הספר "השטן לובש פראדה" של לורן וייסברגר משנת 2003. וייסברגר עבדה כעוזרת אישית של אנה וינטור - העורכת הראשית של ווג - ב-2000. הספר הוא בעצם הזיכרונות שלה. ושמועה אומרת שווינטור עצמה לא דיברה עם וייסברגר אחרי שהספר יצא.

מריל סטריפ באוסקר

מריל סטריפ כמירנדה פריסטלי - עורכת הראשית של מגזין אופנה ניו יורקי - מציגה את אחד הביצועים הכי מבריקים של הקריירה שלה. היא לא מנסה להיות מרושעת. היא רק לא משחקת ברגשות.

והקסם של סטריפ הוא שהיא לא מאיימת בקולה. היא מאיימת בשתיקה. כשמירנדה אומרת "This. is. all." והעוזרים נעלמים תוך שתי שניות, זה אומר משהו על איך אדם בנה כוח של 30 שנה.

והמונולוג הכי מפורסם של הסרט - המונולוג של הצבע הכחול של מירנדה - הוא רגע של מסטר-קלאס במשחק. היא מסבירה לאנדי שהסוודר הכחול שלה לא היה בחירה - הוא היה תוצאה של החלטות אופנתיות שירדו מהפודיום במילאן ב-2002. והסצינה הזאת היא הקסם של הסרט - היא מראה שגם מי שלא מתעניין באופנה כבר חי בתוך אופנה.

וסטריפ קיבלה מועמדות לאוסקר על הביצוע הזה. בצדק.

אן האת'אווי בתחילה

אן האת'אווי ב-2006 הייתה בתחילת הקריירה שלה. היא הייתה ידועה רק מ"יומן הנסיכה" של 2001. והסרט הזה היה המעבר שלה משחקנית ילדים לשחקנית מבוגרים.

והקסם של האת'אווי כאנדי סאקס הוא שהיא לא משחקת אופנתית. היא משחקת ילדה אינטליגנטית מאוניברסיטה ששואפת להיות עיתונאית רצינית, ובינתיים תופסת עבודה במגזין אופנה כי היא צריכה כסף. והקסם הוא שהיא נראית באמת בעלת חוסר ניסיון באופנה.

והמעבר של אנדי - מילדה במשקפיים ובסוודר רגיל לאישה במונקלר ובמדים גורי-קופלר - הוא מטאפורה של הסרט. היא הופכת למה שהיא לא רצתה להיות. והסרט שואל: האם זה היה שווה את זה?

אמילי בלאנט גנבת הסצינות

אמילי בלאנט כאמילי - העוזרת הראשונה של מירנדה - גונבת את הסרט. היא קומדיאנית. היא טראגית. היא חולה. והרגע שבה היא מנסה לעמוד מול אנדי בקנאה - "אני לא אוכלת. אני בקושי שותה. אני עובדת מ-7:00 עד 23:00. ואני מעריצה את מירנדה." - רגע של קומדיה מורכבת.

ובלאנט הייתה ב-2006 שחקנית בריטית לא מוכרת. הסרט הזה הפך אותה לכוכבת. וב-2026, היא אחת מהשחקניות הגדולות של דורנו.

סטנלי טוצ'י כדמות הצדדית

סטנלי טוצ'י כניג'ל - הסטייליסט הראשי של המגזין - הוא הקול של הסרט. הוא הדמות שמבינה את אנדי, מבינה את מירנדה, ומבינה את התעשייה. והוא היחיד שלא משחק תפקיד.

והמונולוג של ניג'ל בסצינה כשאנדי מתלוננת על המעמד שלה - "את לא מנסה. את לא מנסה." - הוא רגע של אמת קולנועית. ניג'ל אומר לאנדי שהיא יכולה להיות חלק מהאופנה אם תרצה, אבל היא בחרה להתנגד.

אומנם הסיום, אבל

אומנם הסיום של הסרט קצת בעייתי. אנדי עוזבת את המגזין כדי להיות עיתונאית רצינית. וזה אמור להיות הסיום החיובי של הסרט. אבל מסה הסרט עצמו מציע שאנדי הייתה מצליחה גם במגזין. והסיום מרגיש כמו חזרה לקונבנציה.

ויש את הביקורת שהסרט קצר מדי. 109 דקות - וחלק מהנושאים לא מתפתחים. במיוחד היחסים של אנדי עם נייט (אדריאן גרנייה) - שמרגישים מהירים מדי.

ההמשך שלא קרה

ויש שמועות על "השטן לובש פראדה 2" מאז 2007. לא הופך למציאות. ושמועה אומרת שסטריפ דחתה את התסריט. חבל - הקאסט המקורי היה זוכה לחזרה.

למה לחזור אליו

"השטן לובש פראדה" הוא הסרט ששינה לטובה את המסלולים של שלוש שחקניות בו זמנית. סטריפ הוכיחה שהיא יכולה להיות מצחיקה מבלי להוריד מינוט מהדרמה. האת'אווי עברה משחקנית ילדים לשחקנית מבוגרים. בלאנט הפכה מבריטית לא מוכרת לאחת השחקניות הגדולות של דורנו. והוא עשה את זה בלי להתעייף את הצופה, גם כשהנושא שלו הוא תעשייה שרבים לא מתעניינים בה.

הוא לא חף מבעיות - הסיום קצת קל מדי, היחסים עם נייט עוברים מהר מדי, ההמשך שכולם רצו (וסטריפ דחתה) לא קורה. אבל המונולוג של הסוודר הכחול לבדו שווה את שני הצפיות הראשונות, וההופעה של סטנלי טוצ'י בתפקיד ניג'ל היא תזכורת איך דמות משנה יכולה להיות עמוד תווך של סרט. ציון: 7/10. קומדיה רומנטית שמתחזקת עם השנים, לא נחלשת.