מרטי ושאנה: כשקזינו הוא מטאפורה לכל דבר

סקורסזה אחרי גודפלאס

איך מתמודד במאי עם סרט שהפך לקאנון? ב-1990 סקורסזה הוציא את גודפלאס וקבע מחדש מה זה אומר לעשות סרט מאפיה. חמש שנים לאחר מכן הוא חזר עם אותו צוות - ניקולס פילגי בכתיבה, דה נירו ופשי על המסך, אותה תקופה היסטורית - ועשה סרט שונה לחלוטין. קזינו לא מנסה להחליף את גודפלאס. הוא מציע גרסה מקבילה - איטית יותר, צפופה יותר, עם פחות חום אנושי ויותר תבונה דיאגנוסטית של מה שאמריקה הייתה ב-1970.

החומר הגיע מסיפור אמיתי על שני חברים מחיקאגו ששלטו על קזינו בלאס וגאס בשנות השבעים. סקורסזה פשוט סיפר אותו - עם כל הפרטים, עם כל הכסף, עם כל הכאב. זה לא עיבוד. זה תיעוד שמשתמש בכלים של קולנוע.

דה נירו כסטייק

רוברט דה נירו כסאם "אייס" רותסטין הוא הביצוע שהכי מזכיר לי למה דה נירו הוא אחד משלושת השחקנים הגדולים של המאה. הוא לא מתפרץ. הוא לא צועק. הוא שקט. אייס הוא מנהל קזינו שיודע כל משחק, כל שולחן, כל עובד, כל מזיק - ודה נירו נותן לו את הזכריותת שדמות כזאת מחייבת.

הסצינה שבה הוא מסביר לצוף המוסתר איך הם רימו אותו - עם הדם והזכוכית והסכין - היא דוגמה מושלמת לאיך דה נירו משחק כוח. הוא לא מאיים. הוא מבהיר. וזה מפחיד יותר מכל צעקה.

פשי והאנרגיה הבלתי נשלטת

ג'ו פשי כניקי סנטורו הוא הניגוד של דה נירו, וגם הסיבה שהסרט חי. אם אייס הוא המוח, ניקי הוא הרגש. הוא אלים, בלתי צפוי, שומע רק את מה שנוח לו. הוא בחור שהיה צריך להיות באמצע של הקזינו ולא במשרדים, אבל היי, כך המלחמה של השניים מתחילה.

הסצינה שבה ניקי מורה ללאנהאן "שלוש-אצבעות" להעתיק חתימה, ואז הורג אותו באותה סצינה - אחד הרגעים הכי מפחידים בקולנוע. פשי מקבל ברגע הזה את כל ההזדמנות שלו להיות מה שהוא - איש אלים שמשחק עם החיים של אחרים כמו משחק דמקה. תאמינו לי, אחרי הרגע הזה, אתם לא מסתכלים על ניקי אותו דבר יותר.

שרון סטון כמגדירה קריירה

שרון סטון בתור ג'ינג'ר עושה את הביצוע של חייה. עד קזינו היא הייתה שחקנית שהיו לה בעיקר תפקידים של "בלונדינית יפה". אחרי קזינו היא שחקנית. היא מגלמת אישה שמתחילה לא רצה בחתונה, שמתחתנת בשל כסף ויציבות, ושלאט מבינה שהיא חסרה רגש לאייס ושניקי הוא חלום רע שלא נגמר.

סטון זכתה בגלובוס הזהב על הביצוע הזה והיה מועמדת לאוסקר. היא הייתה צריכה לנצח. היא מציגה מינוניזם עוצמתי - אישה שנראית בחוץ מנצחת על החיים, ובפנים היא נוואה רגשית.

לאס וגאס של 1970

רוברט ריצ'רדסון כצלם ודנטה פרטי כעוצב סטים יצרו לאס וגאס של 1970 בצורה שעד היום, סרטים שמנסים להציג את התקופה שואבים מזה. הבד האדום, המשקפיים, הבגדים המגוחכים, הנשים, הפרסומות באש נאון - הכל שם. זה לא רק בחירה ויזואלית - זה בחירה נרטיבית. הסרט אומר לכם: זה היה פעם פרדיסוס. זה היה פעם מקום שבו בחור צעיר יכול היה לעשות הון בדרך לא חוקית. וזה נעלם.

אומנם שלוש שעות זה הרבה, אבל

אומנם שלוש שעות זה הרבה - גם למי שאוהב סקורסזה, יש בסרט פרקים שנראים חוזרים על עצמם. הנאראטור הכפול - דה נירו ופשי מספרים סצינות לסירוגין - לפעמים מרגיש כמו קיצור דרך נרטיבי במקום בחירה אמנותית. סקורסזה היה יכול לתת לקולות יותר זמן להתחלף ולנשום, ולפעמים הוא לא עושה זאת.

ויש את הדמיון לגודפלאס. אי אפשר להסתכל על קזינו בלי לראות את האחי שלו. אותו מבנה של "נאראטור מספר סיפור של עליה ונפילה במאפיה", אותה מוזיקה, אותו סקורסזה. מי שלא קרא את ההיסטוריה של שני הסרטים עלול לראות את קזינו כ"גודפלאס 2" ולפספס את הייחוד שלו.

הייחוד של קזינו הוא בעצם שהוא פחות רומנטי מגודפלאס. הוא קר יותר. הוא מציע פחות הזדהות. זו לא ביקורת - זו הבחירה של סקורסזה.

איפה זה עומד היום

קזינו הוא דיוקן של אמריקה כפולה. זו שרודפת אחרי כסף ושלטון, וזו שקורסת תחת משקל התאוות והפגיעות של מי שנמצאים בה. זה סרט שמתבגר בכל צפייה - בצפייה ראשונה הוא סרט מאפיה. בצפייה שלישית הוא דיוקן של מדינה שלמה שמאבדת את האמצע. והגאונות של סקורסזה היא שהוא לא מסביר לכם איזה מהם הוא עשה. הוא נותן לכם את שני הסרטים בו זמנית.

הוא לא הסרט הכי אהוב שלי בקטלוג של סקורסזה - גודפלאס עדיין עומד ראשון - אבל אין ספק שזה מסרטי הקולנוע הגדולים של שנות התשעים. ציון: 9.5/10. סרט שמרוויח עוד נקודה כל פעם שאתם חוזרים אליו.