28 שנה אחרי - בויל וגרלנד חוזרים בעוצמה

בויל וגרלנד חוזרים אחרי 28 שנה

"28 שנה אחרי" מגיע אלינו כהמשך ישיר ל"28 ימים אחרי" - ומיד בתחילה כדאי להבהיר: הסרט מתעלם לחלוטין מ"28 שבועות אחרי" ומוציא אותו מהקנון, ובצדק רב. לפני שנצלול פנימה, נקודה שחשוב לי לציין: הסרט כולו צולם במצלמות אייפון 15 Pro Max מותאמות. אומנם מדובר קצת בניסיון של טריק שיווקי, אבל יש בזה גם כוונה אמנותית מובהקת - שהרי הסרט המקורי צולם במצלמות DV זולות, וישנה כאן מסורת מכוונת של יוצרים שמסרבים לצלם יפה מדי. התוצאה תזזיתית ומחוספסת, ובמרבית הסצנות - עובדת טוב.

איך לחזור לז'אנר שעבר הלאה בלעדיך

עשרים ושמונה שנים. זה הזמן שעבר מאז שדני בויל ואלכס גרלנד הפכו את עולם הזומבים על פניו. אבל כשהם חוזרים עכשיו, הם לא חוזרים לאותו עולם. בינתיים היה "המתים המהלכים", היה "האחרון מבנינו", הז'אנר השתנה מקצה לקצה. בויל וגרלנד הם לא עוד היחידים, ורבים למדו מהם. הם צריכים לדעת איך להיות מחדשים בעולם שעבר הרבה חדשנות - ומה שמרשים הוא שהם מצליחים בדיוק בזה. בעוד שבסרט הראשון הם דיברו על עולם שמתמודד עם תחילתה של מגפה, כאן הם מדברים על עולם שמתמודד איתה כבר שנים רבות. זה שינוי עמדה שמחייב כתיבה חכמה, וגרלנד מספק.

ברקזיט נצחי וזומבים שהתפתחו

העולם שהסרט בונה: בריטניה מבודדת לחלוטין מאירופה. ספינות קרב אירופאיות שומרות על הסגר מבחוץ, ורוב תושבי האי עדיין נגועים בנגיף הזעם. קבוצה קטנה של ניצולים הקימה קהילה על אי קטן מול החופים - מבוצרת, שבטית, ומחוברת ליבשת רק דרך שביל שמתגלה בשפל הגאות. אם רציתם ברקזיט, קיבלתם. מעבר לזה, 28 שנה של קיום לצד המגפה יצרו דבר מעניין: המקומיים כבר יודעים לקטלג את המודבקים לפי יכולות, כי המודבקים עצמם התפתחו. יש כאן ממד שמזכיר לי מאוד את Left 4 Dead - הרעיון שלא כל הנגועים שווים, שיש טיפוסים שונים עם כוחות שונים, ושצריך לדעת את ההבדל כדי לשרוד. זה מוסיף גוון נוסף לכל המגפה ומרגיש כאילו העולם הזה חי גם ללא גיבורים שלנו.

ספייק, איסלה, וג'יימי

הסיפור עצמו עוקב אחרי ספייק (אלפי וויליאמס), נער בן 12 שנולד כבר בתוך המגפה ולא מכיר עולם אחר. הוא רוצה לדעת מה הסכנה שמעבר - אבל מה שבאמת מניע אותו הוא אימו איסלה (ג'ודי קומר), שחולה קשות ואף אחד לא מצליח לאבחן מה יש לה. זה מה שמוביל אותו החוצה, אל מעבר לחומות, על מסע בין החיים ובין חוסר החיים. אביו ג'יימי (אהרון טיילור-ג'ונסון) מלווה אותו בתחילה - לוחם מנוסה שיודע לנהל בצורה מעולה חץ וקשת אבל מגלה שיש דברים שהוא לא יודע להנחיל לבנו.

סרט חניכה שהופך למשהו אחר

הסרט נפתח כמסע חניכה קלאסי - אב שלוקח בן לסיור ביבשת ומלמד אותו לשרוד. אבל בשלב מסוים הוא מחליט ללכת לאן שמסלולים מוכרים לא הולכים, ומשם הוא הופך למשהו אחר לגמרי. גרלנד לא מעוניין לכתוב סרט שרידה. הזומבים הם רקע - מה שמעניין אותו הוא מה שהאירוע עושה לבני האדם שנותרו: כיצד ילד בן 12 מתבגר בעולם שבו אין אוניברסיטאות, רק מודבקים, ואיך הוא מגלה שהאחריות כולה עליו. אהבה, אובדן, אשמה ואבל הם התמות האמיתיות כאן - כשהדם הוא רק הדרך להגיע אליהן.

אלפי וויליאמס - הגילוי הגדול

אלפי וויליאמס הוא הגילוי הגדול של הסרט. בן 14 בהופעה קולנועית גדולה שנייה שלו, הוא נושא על כתפיו סרט שלם עם שחקנים ותיקים וכבדים, ולא נשאר מאחור לרגע אחד. הוא משדר פגיעות ונחישות בו-זמנית, ומצליח לגרום לצמיחתו של ספייק להרגיש אמיתית גם כשהעולם סביבו הוא סיוט. טיילור-ג'ונסון מרשים בתפקיד האב הסוחף, וקומר נוגעת ללב בדמות האם החולה שמבינה יותר ממה שנדמה. ואז יש את רייף פיינס.

רייף פיינס וד"ר קלסון

כשפיינס מופיע - מאוחר, ובהפתעה - הסרט הופך לחיה שונה. הוא מגלם את ד"ר קלסון, רופא מתבודד שבנה מגדל של גולגולות כמנציח לקורבנות הנגיף. תפקיד שנע בין משוגע לעצוב לקומי, ופיינס מנגן על כל התווים האלה בבטחון שרק מעטים יכולים להרשות לעצמם. הפסקול של ההרכב הסקוטי Young Fathers משלים את התמונה - מוזיקה אגרסיבית ופוליטית שמחמירה את המתח ושוברת כל ציפייה לאורקסטרציה אפית.

בשורה התחתונה

"28 שנה אחרי" הוא בסופו של דבר מסע להבנה של מה הוא הסוף, וכיצד המוות הוא חלק מאיתנו. במקום שהסרט יעסוק בשורדים או בזומבים - הוא עוסק בחיים עצמם, ובאותו הזמן ביצורים שלא חיים שרק לוקחים את חייהם של אחרים. הסיום מפתיע ולא כולם ישבו עמו בנוחות - יש בו תפנית טונאלית שמגיעה ממקום שלא מצפים אליה, ומי שלא גדל על תרבות בריטית עשוי להיזקק להקשר נוסף כדי להבין אותה. אבל מי שחי את כל הדרך אליה, יבין למה היא הגיונית. 8 מתוך 10. סרט המשך נדיר: כזה שלא רק ממשיך, אלא גם מוסיף.