המשך שלוקח את כל מה שהיה מיוחד במקור - האווירה, הפחד האנושי, הבמאות הנועזת - וזורק הכל לפח לטובת אקשן גנרי ודמויות שקשה להאמין בהן. סיקוול שמוכיח שלא כל רעיון צריך המשך.
ציפיות ענקיות, אכזבה טוטלית
יש סיקוולים שמרחיבים את הקנון של המקור. ויש סיקוולים שמוחקים את כל מה שעשה את המקור מיוחד. "28 שבועות אחרי" שייך לקטגוריה השנייה. הוא לוקח את הסרט שיצר ז'אנר מחדש ב-2002 ומתרגם אותו לתבנית של אקשן הוליוודי גנרי - ובאופן אכזרי, מצליח בקופות.
זו הדגמה קלאסית של איך לוקחים חומר מקור מבריק וממעכים אותו לתבנית של סרט אקשן הוליוודי גנרי. אם לא ראיתם את הסרט הראשון, תדלגו ישר לזה. אם כן ראיתם - חבל על הזמן. הקסם של בויל לא היה בזומבים. הוא היה בעיצוב, באווירה, באומץ פוליטי. הסיקוול לקח את הזומבים והשליך את כל היתר.
הבעיה מתחילה בתסריט
הרעיון הבסיסי לא רע. יש פה פוטנציאל אמיתי לסרט על שיקום חברתי, על טראומה לאומית, על מה קורה כשמנסים לבנות מחדש אחרי אפוקליפסה. בשל כך שהפתיחה מדברת על חזרה של פליטים ללונדון שיושבה מחדש - אתה חושב שהולכים למקום חכם.
אבל הסרט פשוט לא מעוניין בשום דבר מזה. הוא רוצה אקשן. הוא רוצה ריצות. הוא רוצה פיצוצים. והוא רוצה את כל זה כמה שיותר מהר, כי הוא לא סומך עליכם שתצפו ליותר מחמש דקות בלי התפוצצות.
קרלייל בפתיחה - הרגע היחיד שעובד
רוברט קרלייל בתפקיד הראשי עושה מה שהוא יכול, והסצינה הפותחת - שבה הוא נוטש את אשתו ובורח מבית חווה מלא בנגועים - היא בעצם הדבר היחיד בסרט שמרגיש כמו המקור.
אפילו יותר מזה - הסצינה הזו לבדה שווה יותר מכל שאר הסרט ביחד. יש בה חרדה אמיתית, יש בה רגע מוסרי מכוער של אדם שבוחר בחיים שלו על חשבון מישהי שהוא אוהב, ויש בה מינימום תאורה עם מקסימום פחד.
חבל שזה לא מייצג את שאר תשעים הדקות שבאות אחריה.
שייקי-קאם שמסתיר חוסר כיוון
חואן קרלוס פרסנאדיו, שהחליף את דני בויל בכיסא הבימוי, עושה משהו שפשוט מעצבן אותי - הוא מצלם את סצינות האקשן בסגנון שייקי-קאם כל כך אגרסיבי שאתה פשוט לא מבין מה קורה.
תחשבו על זה ככה: בויל השתמש במצלמת DV כדי ליצור תחושת אותנטיות. פרסנאדיו משתמש ברעידות כדי להסתיר את העובדה שאין לו מה להראות. כשאתה לא יכול לעקוב אחרי מה שקורה, זה לא מתח - זה תסכול.
וזה בדיוק נקודת התורפה של הסרט הזה. הוא לא רוצה שתבינו מה קורה, בשל כך שאם תבינו, תראו עד כמה הוא ריק.
דמויות שאי אפשר להתחבר אליהן
יש את הבעיה הכי גדולה - הדמויות. בסרט הראשון הייתה קבוצה קטנה של אנשים שבאמת התחברנו אליהם. כאן? שני ילדים שקשה לחבב, אב שעשה משהו בלתי נסלח בסצינה הראשונה ומאז פשוט רץ, וחיילים שהם פשוט בובות קרטון.
אף אחד לא מרגיש אמיתי. ואם אף דמות לא מרגישה אמיתית, מה אכפת לי מי מהן חי ומי מתה? לא הייתם מתבאסים?
רגעים שעובדים
יש רגעים נקודתיים שעובדים. הסצינה בתחנת הרכבת התחתית החשוכה, כשאתה שומע את הנגועים לפני שאתה רואה אותם - יש שם רגע של אימה אמיתית.
אבל הסרט לא עושה עם הרעיונות האלה שום דבר חכם. הוא פשוט ממשיך לרוץ, כמו הנגועים שלו - מהר, בלי כיוון, ובלי מחשבה.
בשורה התחתונה
28 שבועות הוא סיקוול שמוכיח שלא מספיק לקחת את אותו עולם ולתת לו עוד כסף. מה שהפך את 28 ימים למיוחד היה לא הזומבים - היה הבמאי, הראייה, האמירה. כשלוקחים את כל זה ומחליפים בנוסחה של סרט אקשן, מה שנשאר הוא סרט שמרגיש כמו כל סרט זומבים אחר.
דני בויל וההמשך שלא היה
ודני בויל עצמו, אחרי "28 ימים אחרי", התרחק מהזכיון. הוא ביים את "שמש" של 2007 ואת "מיליונר על העזיו" של 2008 - שני סרטים שלא היו זומבים. בויל הצהיר ב-2024 שהוא חזר לעבוד על "28 שנים אחרי" - המשך של הסיפור 28 שנים אחרי המקור. הסרט נורה ב-2024 ואמור לצאת ב-2025-2026.
וההזדמנות הזאת לחזור לזכיון - אחרי 22 שנה - היא ההזדמנות לתקן את מה ש'28 שבועות אחרי' של פרסנאדיו עיוות. ואני מצפה שבויל יחזיר את הקסם של הסרט הראשון. או לפחות יסביר לנו מה קרה לאחר 'אז'.
ויש את הביקורת שאי אפשר להתעלם ממנה - שלמרות הכל, '28 שבועות אחרי' של 2007 הצליח בקופות. הוא הוציא 64 מיליון דולר מתקציב של 15 מיליון. וזה כתב כותרת בעבר של הוליווד. מי שאוהב סרטי אקשן זומבים ולא דורש סרט מדורג, יקבל מה שהוא רוצה.
דני בויל ראוי ליותר מזה. ואנחנו הצופים - גם. אם בויל אכן יחזיר את הזכיון ב"28 שנים אחרי", זה יהיה תיקון של 18 שנה - זמן שזכיון לא צריך לבזבז.