ווירד - הביוגרפיה הכי מזויפת (והכי טובה) שראיתם אי פעם

סיפור אמיתי שלא קרה

"מוזר: הסיפור של אל יאנקוביץ'" הוא הביוגרפיה הכי מזויפת שראיתם אי פעם - ודווקא בגלל זה היא מצליחה. הסרט הוא לא ביוגרפיה אמיתית. הוא פרודיה על ביוגרפיות מוזיקליות (Walk the Line, Bohemian Rhapsody, Rocketman) - הז'אנר שבו כל סצינה היא נקודת מפנה דרמטית, כל סולו אקורדיון הופך לרגע של גילוי עצמי, וכל אמן מתמודד עם דמונים אישיים שהופכים אותו לאליל. "מוזר" לוקח את הקלישאות האלה ומקצין אותן לאבסורד מוחלט. והקסם הוא שאל יאנקוביץ' עצמו כתב את התסריט - זה הסרט שהאמן הזה רצה שיעשו עליו, גם אם זה אומר שלא ידברו על מה שבאמת קרה.

דניאל ראדקליף בתור אל

דניאל ראדקליף כאל יאנקוביץ' עושה את הביצוע הכי מצחיק של הקריירה שלו. הוא משחק את אל ברצינות מוחלטת. הוא לא מנסה להיות מצחיק. והקסם הוא שזה גורם לסרט להיות יותר מצחיק.

והקסם של ראדקליף הוא בעדינות שלו. הוא משחק את אל כאדם רציני שהפך מקרי לכוכב פרודיות. הוא לא יודע למה הוא מצחיק את העולם. הסצינה שבה הוא יושב על מיטה עם אקורדיון וכותב לראשונה את "My Bologna" - השיר שהפך אותו - הוא רגע שאתם רואים את אל יאנקוביץ' של ראדקליף חי את הקסם של הקומדיה לראשונה. ואין שם בדיחה. רק הציאה כנה של רגע יצירתי.

וראדקליף, שהיה הארי פוטר במשך עשר שנים, נראה כאן משוחרר. הוא לא מנסה להוכיח שהוא יכול להיות שחקן רציני. הוא נהנה. וזה מורגש בכל סצינה.

הקאסט המורחב

והקסם של הסרט הוא בקאסט. אוון בנג'מין כמדונה של 1985. קוונטין טרנטינו כעצמו. ג'ק בלאק כוויירד אל בעצמו במציאות החלופית. כל קאמיאו הוא מצחיק. ויש שם גם את רינ ווילסון כדר. דמנטו - הדי-ג'יי שהיה הסיבה שאל הפך לכוכב במציאות. ווילסון כאן עושה את הביצוע הכי מבדר של הקריירה שלו.

והקסם של אפלאום הוא שהוא לא מנסה להיות נאמן להיסטוריה. הוא ממציא. הוא משלב. הוא יוצר עולם חלופי שבו אל יאנקוביץ' היה הכוכב הכי גדול של 80s. ויש שם רגע גאוני - שמדונה רוצה שאל יכתוב פרודיה על השיר שלה כדי להפוך אותה לכוכבת. במציאות, אל באמת כתב פרודיה על מדונה - "Like a Surgeon" - וזה הפך אותה לכוכבת בלילה. הסרט לוקח את העובדה ההיסטורית הזו ומקצין אותה לרמה שבה מדונה היא הנבל הראשי.

הסצינות הכי מצחיקות

ויש סצינות שאני זוכר. הסצינה שבה אל מתעמת עם פאבלו אסקובר במציאות חלופית שבה הוא היה גם סוחר סמים. הסצינה שבה הוא שר "Eat It" מול קהל ענק וזה הופך לסצינת אקשן. הסצינה שבה הוא מבלה לילה בבר עם פרינס ושני הכוכבים הגדולים של 80s דנים בשאלה מי אמיתי יותר.

כל סצינה היא רגע של קומדיה שלא יכול היה להתקיים בסרט אחר. וזה כל הקסם של אפלאום.

אומנם נישתי, אבל

אומנם הסרט נישתי. מי שלא מכיר את אל יאנקוביץ' לא יבין הרבה. הסרט מבוסס על מאות בדיחות פנים - לכל פרודיה של אל, לכל קליפ שלו, לכל הופעה היסטורית שלו. ויש את הקצב שמתפזר באמצע - הסצינות עם פאבלו אסקובר נמשכות יותר מדי.

הציון

"מוזר" הוא הסרט הכי מצחיק של 2022. ולא כי הוא מצחיק - בגלל שהוא מבין מה הוא. הוא פרודיה על פרודיה. הוא ביוגרפיה על אדם שעשה ביוגרפיות מוזיקליות פרודיות. 7 מתוך 10. סרט נישתי שעובד הכי טוב על מי שמכיר את אל יאנקוביץ' - מי שלא, יפסיד חצי מהבדיחות. המלצה: תראו קודם "UHF" של 1989 ואז תחזרו לסרט הזה. תקבלו את כל הקסם. ויאנקוביץ' עצמו, כיום בן 65, הוא הקומיקאי המוזיקלי הכי מצליח של היסטוריית הקולנוע - 14 אלבומים, 12 מיליון עותקים, 5 פרסי גראמי. וההצלחה של "מוזר" כסרט הכי נצפה בערוץ Roku ב-2022 הוכיחה שיש קהל לפרודיות מוזיקליות גם ב-2020s. המורשת של 33 שנה אחרי "UHF" של 1989 שנכשל - אל יאנקוביץ' סוף סוף קיבל את הסרט שהוא רצה.