שלוש שעות של ירידה שמרגישה כמו עלייה

סקורסזה ב-71

סקורסזה ב-71 שנותיו לא היה אמור להוציא את הסרט הזה. הוא היה אמור לעשות גרסה רגועה של 'גודפלאס', משהו עם וויסקי וזיכרונות. במקום זה הוא הוציא את הסרט הכי אנרגטי של הקריירה שלו - שלוש שעות של חרא לבן, סמים ואורגיות שלא נותן לכם רגע לנשום.

והקסם הוא לא בנושא. הקסם הוא שסקורסזה, במקום לבקר את ג'ורדן בלפורט, מאלץ אתכם להתאהב בו. ואז שואל - בשקט, בלי להרים אצבע - האם אתם בסדר עם זה שהתאהבתם? זאת לא ביקורת חברתית. זאת מלכודת.

דיקפריו שמתפרץ

ליאונרדו דיקפריו כג'ורדן בלפורט עושה את הביצוע הכי אנרגטי של הקריירה שלו. הוא לא משחק דרמה. הוא לא משחק טראגדיה. הוא משחק התמכרות.

ובלפורט - שהוא דמות אמיתית, ברוקר שגנב מליארדים בשנות התשעים - הוא איש שהאנרגיה שלו לעולם לא יורדת. הוא בוסס על מתמטיקה. הוא חי בכבוש. הוא לעולם לא עוצר.

והמונולוג שלו - "אני לא מתבייש להודות שמכרתי סמים. אני מתבייש להודות שמכרתי את עצמי." - הוא רגע אחד של קולנוע גדול. דיקפריו אומר אותו בקצב שגורם לכם לשכוח לנשום.

הסצינה של הקווואלוד

הסצינה המפורסמת ביותר של הסרט היא "הקוואלוד" - שבה דיקפריו לוקח כמות מטורפת של תרופות נפש, ומנסה לחזור הביתה. הוא לא יכול לדבר. הוא לא יכול ללכת. הוא יותר כמו ילד בן שנה ממבוגר.

והסצינה הזאת - שלוקחת 20 דקות מסך - היא קומדיית פיזית גדולה. דיקפריו זוחל. הוא מתגלגל. הוא מנסה לפתוח את הדלת של הפרארי. כל זה תוך כדי שהוא מסביר במונולוג שאתם לא יכולים להאמין שהוא מסוגל לדבר.

והקסם הוא שהסצינה לא מדמיינת את ההשפעה של הסם. היא מציגה אותה. דיקפריו, שלא לקח באמת קוואלוד (כי הוא לא קיים בעולם הזה), מצליח להיראות כאדם שלא יכול לתפקד. תאמינו לי - 20 דקות של קומדיה פיזית טהורה, ואתם לא משתעממים שנייה.

הצוות סביב דיקפריו

ג'ונה היל כדוני אזופ עושה את הביצוע שמשנה את הקריירה שלו. עד הזאב מוול סטריט הוא היה קומיקאי. אחרי הזאב מוול סטריט הוא היה שחקן.

ואזופ הוא הדמות שכל חברה אמריקאית מתעבת. הוא חצוף. הוא עצוב. הוא ממוקס. הוא משועמם. והיל מצליח לעשות אותו דמות אנושית - לא רק קליפה.

מרגוט רובי בתפקיד הראשי שלה כנעמי לפב, אישתו של בלפורט. הסצינה הראשונה שלה בסרט - כשהיא יושבת במרפסת בלי בגדים - הפכה לאיינטית של תרבות הפופ. אבל מעבר לכך, רובי משחקת אישה שיודעת בדיוק מה היא נכנסת אליו. היא לא קורבן. היא שותפה.

הקפיטליזם של סקורסזה

והקסם של הסרט הוא שסקורסזה לא שופט את בלפורט. הוא לא מציג אותו כנבל. הוא לא מציג אותו כגיבור. הוא מציג אותו כמו שהוא - איש שלא הייתה לו שום בעיה לעשות את מה שעשה, וגם בסיום הסרט לא מתחרט.

הסצינה הסופית של הסרט - שבה בלפורט, אחרי הכלא, מלמד אנשים בהודו איך להיות מוכרים - "תמכור לי את העט הזה" - היא רגע מצמרר. הוא לא לומד דבר. הוא ממשיך הלאה. וזה הקפיטליזם.

אומנם שלוש שעות, אבל

אומנם הסרט שלוש שעות והוא לא מהיר. חלק מהסצינות מתפצות. הסצינה של מסיבה במשרד שלוקחת 10 דקות. הסצינה של עוף שמושלך לים. הסצינה של אורגייה ב-Quaalude. חבל שלא קיצצו 15 דקות.

ויש את הביקורת הסטנדרטית - שהסרט חוגג יותר מדי את ההתנהגות הזאת. אנשים שיצאו מהקולנוע ב-2013 חשבו שבלפורט הוא מגניב. חבל שזו לא הייתה הבנה של הסרט.

הקפיטליזם בלי משפט

הזאב מוול סטריט הוא הסרט שמראה את הקפיטליזם בלי לשפוט אותו. סקורסזה לא נותן לכם תשובה - הוא מראה לכם את התופעה ומחכה שתחליטו אם זה מצחיק, מפחיד, או שניהם.

ההיסטוריה של הסרט

והסרט מבוסס על הספר "הזאב מוול סטריט" של ג'ורדן בלפורט משנת 2007. בלפורט עצמו, אחרי שהוא יצא מהכלא, כתב את הזיכרונות שלו - תיעוד של הוליכות שלו, של המסיבות, של ההשגות. הספר הוא תיעוד של אדם שלא מתבייש במה שהוא עשה. וסקורסזה לקח את זה והעצים אותו.

ולקריאת הספר ולסרט יש מסר מורכב. בלפורט יצא מהכלא ב-2006. הוא חייב 110 מיליון דולר לקורבנות שלו. הוא שילם רק 14 מיליון. הוא הופך לדובר מוטיבציוני שמרוויח מיליונים מהרצאות. והסרט מסתיים בו - בלפורט בהווה, מציג סדנה. והקסם הוא שאחרי כל מה שראינו, אנחנו עדיין רואים אותו מנצח.

והסרט קיבל 5 מועמדויות לאוסקר - כולל סרט הטוב ביותר, בימוי, ושחקן ראשי לדיקפריו. הוא לא זכה באף אחד. "12 שנים עבד" של מקווין ניצח בסרט. "כוח הכובד" של קוארון ניצח בבימוי. "מועדון רוכבי דאלאס" של ואלי הביא את האוסקר למאקונאי על שחקן ראשי.

הירושה

האוסקרים שלא הגיעו ב-2014 כבר לא חשובים. מה שחשוב הוא שהסרט הזה הפך למקרה מבחן בבתי ספר לכלכלה ולתקשורת. מרצים מקרינים את סצינת הקוואלוד ושואלים - למה זה מצחיק? והאם זה אמור להיות? סקורסזה לא נותן תשובה. הוא נותן בעיה. זה הכוח שלו, וגם הסיכון.

ואחרי שלוש שעות של פראות, הסרט הזה הוא הקפיצה של סקורסזה - לא העמוק ביותר שלו, אבל הכיפי ביותר. ולא, זאת לא ביקורת. זאת מחמאה. 9.5/10.