השקר המושלם של ורבאל קינט

השקר המושלם

"הטריק הכי גדול של השטן הוא לשכנע את העולם שהוא לא קיים." אם אתם זוכרים את המשפט הזה, אתם יודעים בדיוק על איזה סרט אנחנו מדברים. ואם לא ראיתם את "החשודים הרגילים" עדיין - תפסיקו לקרוא. רוצו לראות אותו. תחזרו אחר כך.

הסרט הזה הוא אחד הבודדים בקולנוע המודרני שלא רק בנוי על טוויסט - הוא בנוי שכל הסרט יהיה הטוויסט. ברייאן סינגר וכריסטופר מקווארי, שניהם בני 30 בלי קריירה כשעשו את זה ב-1995, יצרו את התסריט שהמציא את הטוויסט המודרני בקולנוע. כל סרט שמסתיים ברגע "אה, הכל היה אחרת" - חייב משהו לסרט הזה.

הסרט שהמציא את "הטוויסט"

ברייאן סינגר ב-1995 ביים את "החשודים הרגילים" מתסריט של כריסטופר מקווארי. ושני הבחורים האלה - שאז היו בני 30 בלי קריירה - יצרו את התסריט שהמציא את הטוויסט המודרני בקולנוע.

ואני לא מתכוון רק לטוויסט הסופי - שורת המילים האחרונות של הסרט. אני מתכוון לאופן שבו כל הסרט הוא טוויסט. כל מה שאתם רואים, כל סצינה שצולמה, הוא חלק משקר.

הקסם של הסרט הוא לא שהוא מרמה אתכם. הקסם הוא שהוא מציג לכם הכול. ואתם לא רואים.

קווין ספייסי כורבל קינט

קווין ספייסי עשה את הביצוע שעם הזמן הופך פחות נוח לדבר עליו (בשל הסיבות הידועות), אבל בשיפוט של הסרט עצמו - זה אחד הביצועים הגדולים של שנות התשעים.

ורבל קינט הוא דמות שספייסי משחק בשני רבדים. הרובד החיצוני - מאחז עיניים גרוטסקי, נכה, פחדן, חכם פחות מהאחרים. והרובד הפנימי - שאתם רואים רק בהבזקים, ורק בצפייה השנייה.

והמונולוג שלו - "הטריק הכי גדול של השטן הוא לשכנע את העולם שהוא לא קיים" - הוא רגע אחד של קולנוע גדול. ספייסי אומר אותו בקולו של אדם שלא יודע למה הוא מסביר את העניין הזה. אבל אנחנו, בצפייה השנייה, מבינים בדיוק למה.

גבריאל בירן וטים סייזמור והבסיס

גבריאל בירן כדין קיטון, קווין פולק כפוסט, סטיבן בלדווין כמקמאנוס, בניסיו דל טורו כפנסטר. "החשודים הרגילים" האמיתיים - חמישה גנגסטרים שעצורים ביחד אחרי תקרית בקליפורניה.

בירן עושה את הביצוע הכי שקט. דין קיטון הוא הזקן בחבורה - שוטר לשעבר שהפך לפושע. הוא חי בשתיקה. הוא אוהב את מי שהוא מאוחר. הוא מנסה לצאת מהעולם הזה.

והקאסט הזה - שכל אחד מהם נראה כמו פושע אמיתי, לא כמו שחקן - הוא חלק מהקסם. אתם רואים בהם אנשים שהיו יכולים להיות במשטרת לוס אנג'לס.

פוסטור צ'אזס - הדמות שאף אחד לא רואה

קייסר סוסה. השם הזה. הסרט מבוסס עליו. כל הדמויות מדברות עליו. והוא לא מופיע. או כן?

והבמאי של הקסם של הסרט הוא בכך שמיתוס סוסה נבנה לאט - דרך הסיפורים שורבל מספר, דרך הפחד של הגנגסטרים האחרים, דרך מה שלא נאמר. ואיש החוק היחיד שמכיר אותו פנים אל פנים, דאן (צ'אז פלמינטרי), הוא האיש שורבל יושב מולו במשך כל הסרט.

והסצינה הסופית - דאן יושב, שותה קפה, מסתכל על הקיר ופתאום מבין - רגע אחד של קולנוע מצמרר. המצלמה זזה על הקיר, אנחנו רואים את כל המילים, את שמות החברות, את האלמנטים מהסיפור של ורבל - וכולם נמצאים שם.

ורבל בנה לו סיפור מאלמנטים בחדר. זה משהו שצריך לחיות איתו - בצפייה הראשונה אתם לא רואים את הקיר. בצפייה השנייה, אתם רואים את הקיר בכל סצינה.

הסיום שמשנה את הסרט

ורבל יוצא מתחנת המשטרה. הוא צולע. הוא מסתבך. הוא נכנס לרכב, ואז נושא את עצמו. הצליעה נעלמת. היד הצולעת מתיישרת. הוא הופך לאיש אחר. ואנחנו, הצופים, מבינים שראינו 100 דקות של שקר.

והמילים האחרונות של ורבל - בשיחה עם דאן בטלפון - "וככה, הוא נעלם" - לפני שהוא נעלם בעצמו - הם הרגע שמגדיר את הסרט. סינגר לא חיתך לפנים של ורבל. הוא לא הראה ניצחון. הוא רק הראה אדם שהיה כבד דקה אחת, ועכשיו הוא חופשי.

אומנם פתיחה איטית, אבל

אומנם הפתיחה של הסרט יחסית איטית - המוקד יוצא לעומק רק אחרי 25 דקות. מי שלא יודע מה הוא הולך לראות עלול לאבד עניין באמצע.

ויש את עניין המוטו של הסרט. "החשודים הרגילים" עוסק במניפולציה ובהונאה. חבל שלפעמים הוא משחק יותר מדי בחוקים שלו - יש סצינות שאתם מרגישים שהן רק שם בשביל לבלבל את הצופה ולא לקדם את הסיפור.

למה זה חשוב

"החשודים הרגילים" הוא הסרט שלימד דור שלם של בימאים שאפשר לעשות סרט שלם מבוסס על שקר אחד. הוא זכה באוסקרים על תסריט מקורי ולשחקן משנה (ספייסי), ושני הפרסים מוצדקים. ובלי הסרט הזה אין 'מועדון קרב'. אין 'הזיכרון של ממנטו'. אין 'אי השדים'. טוויסט שמהפך את הסרט במקום להיות גימיק - זה התרומה של סינגר ומקווארי לשפת הקולנוע.

ההגדרה של סרט גדול היא שהוא משתפר בצפייה השנייה, לא נשבר בה. "החשודים הרגילים" משתפר בצפייה השלישית והרביעית. בכל פעם אתם רואים מילה שלא שמתם לב אליה, מבט שעבר ליד האוזן. הציון: 9.5 מתוך 10. אחד התסריטים המושלמים שנכתבו אי פעם.