העיתונאים שלא שתקו - הסרט שלא שתק

הסרט שמסביר עיתונאות

יש סוג של מוסדות שמוגנים כל-כך עמוקות שכולם מסביבם בוחרים לא לראות. לא בגלל שהם רעים, אלא בגלל שהמחיר של לראות גדול מדי. הכנסייה הקתולית של בוסטון הייתה מוסד כזה. עורכי דין ידעו, שוטרים ידעו, הורים ידעו - וכולם הסתכלו לכיוון השני. עד 2002, כשצוות עיתונאי קטן בעיתון מקומי החליט לעצור ולהסתכל ישר.

טום מקארתי עשה ב-2015 סרט עליהם, ועשה אותו בצורה שאף סרט אמריקאי לא העז לעשות זה עשרות שנים: בלי גיבור, בלי מוזיקה דרמטית, בלי קלוז-אפים בוכים. רק עיתונאים שעובדים. שיחות טלפון. ראיונות בקפה. מסמכים. ימים ארוכים במשרד. וזה בדיוק מה שהופך אותו לאחד הסרטים החשובים של העשור.

העבודה כסיפור

רוב הסרטים על עיתונאות נופלים לאחת משתי מלכודות. או שהם הופכים את העיתונאי לגיבור פעולה ("כל אנשי הנשיא" עצמו לעיתים) או שהם דרמטיים מדי ("All The President's Men" של בלאקארנו). ספוטלייט עושה משהו אחר. הוא מציג את העבודה כעבודה.

אתם רואים את העיתונאים מתקשרים לאנשים. הם מקבלים תשובה "לא". הם מתקשרים שוב. הם נוסעים לראיון. הם יושבים במשרד החל מעת מוקדמת בבוקר עד מאוחר בלילה. הם קוראים מסמכים, רושמים, מצליבים נתונים. ואין כאן דרמה הוליוודית - רק עבודה.

וזה בדיוק החוכמה. כי כך עיתונאות אמיתית נראית. וכשהסרט מציג את זה בכבוד, אתם מבינים את הערך של העבודה הזאת בצורה שאף סרט אחר לא הצליח להעביר.

הצוות כדמות

מרק רופאלו כמייק רזנדס, מייקל קיטון כוולטר "רובי" רובינסון, רייצ'ל מקאדמס כסשה פיפר, בריאן ד'ארסי ג'יימס כמט קרולי. ארבעת חברי צוות "ספוטלייט" של בוסטון גלוב, שזכו בפיוליצר ב-2003.

הקסם של הסרט הוא שאף אחד מהם לא הופך לכוכב. רופאלו, שהוא בדרך כלל הקליטה של הסצינה, מכניע את עצמו לטובת הצוות. קיטון, שהוא הזקן בחבורה, הוא הראש הקריר. מקאדמס, שהיא היחידה אישה, היא הקרובה לקורבנות. כל אחד מהם הוא חלק מצוות.

הסצינות של דיוני הצוות - שבהם הם דנים בכיצד להמשיך את החקירה - הן הסצינות הכי טובות בסרט. הם לא צועקים. הם לא מחליטים החלטות גדולות. הם פשוט עובדים.

הקורבנות והכבוד שלהם

אחת הבחירות הכי חשובות שמקארתי עשה היא איך הסרט מציג את הקורבנות. רוב הסרטים על נושא דומה היו עושים סצינות קלוז-אפ עם דמעות, מוזיקה דרמטית, פלאשבקים. ספוטלייט לא עושה את זה.

הקורבנות מדברים בקול שקט, יושבים בקפה, ומתארים את מה שקרה להם בלי ויזואליזציה. הסרט מאמין שהמילים שלהם מספיקות. ובאמת מספיקות.

אחת הסצינות הכי קשות בסרט היא הראיון של מקאדמס עם הקורבן הזכר הקשיש (ניל הוף, גם בחיים האמיתיים). הוא מספר לה את הסיפור שלו, היא רושמת, והוא שואל אותה בסוף "זה הולך להיות בעיתון?". ואתם מבינים שזה הרגע של חייו - להגיד את זה בצורה שמישהו ישמע.

הכומר ש"מילצח"

אחד הרגעים הקטנים אבל המשמעותיים בסרט: רובי הולך לראיין כומר על ההאשמות שמופנות אליו. הכומר פותח את הדלת ומחייך. הוא מודה בכול. "כן, זה נכון. אבל לא הייתה הנאה. רק עזר." והוא חוזר ואומר את המשפט הזה כאילו הוא ניבדל ממשמעותו.

והבימוי של מקארתי כאן מבריק. המצלמה לא מתקרבת. היא נשארת רחוקה, רואה את שני הגברים בסיף הדלת, ונותנת לקהל להבין את הבליעה של מה שזה עתה נאמר. חבל שיותר סרטים לא לומדים מהבימוי הזה.

אומנם איטי, אבל

אומנם הסרט איטי מאוד. שתי שעות וחצי של ראיונות, פגישות, ומסמכים. מי שמחפש דרמה הוליוודית לא ימצא אותה. חבל שזה ממיר חלק מהצופים - אבל זה גם חלק מהקסם.

והמוזיקה של הווארד שור קיימת אבל לא בולטת. לפעמים הייתי רוצה רגע אחד של דרמה מוזיקלית גלויה. אבל אז אני מבין שזה היה הופך את הסרט להוליוודי, וזה היה הורס אותו.

למה זה חשוב

ספוטלייט הוא הסרט שמלמד את הצופה למה עיתונאות חשובה. הוא לא מסביר את זה. הוא מראה את זה. דרך עבודה איטית, חזרתית, מתישה - שמובילה לסיפור שמשנה את העולם.

ההיסטוריה של הסיפור האמיתי

והסרט מבוסס על התחקיר של הבוסטון גלוב משנת 2002. הצוות "ספוטלייט" של העיתון - רוברטי, פפנדל, רזנדס, וקארול - חקר את התעללות מינית של כמרים קתולים בילדים בבוסטון. התחקיר הזה זכה בפרס פוליצר ב-2003. והוא חשף שהכנסייה הקתולית כיסתה את ההתעללות במשך עשרות שנים.

ואחרי הסיפור של בוסטון, חוקרים בכל העולם החלו לחשוף את אותו דפוס - באירלנד, באיטליה, בארה"ב כולה, באוסטרליה. התחקיר של בוסטון פתח את הדלת לאלפי קורבנות שלא דיברו לפני.

והסרט יצא ב-2015, 13 שנה אחרי התחקיר. הוא קיבל 6 מועמדויות לאוסקר וזכה ב-הסרט הטוב ביותר והתסריט המקורי הטוב ביותר. והוא הסרט האחרון של אינדי קטן שזכה בהסרט הטוב ביותר - לפני "מונליוט" של 2017.

וסיגן וגוי - הצוות של עורכי "ספוטלייט" של 2002 - עדיין חיים. הם הופיעו בטקס האוסקר של 2016. רוב מהקורבנות שהסרט מציג, גם הם. והרגע ההוא - שבו אולם האוסקר עמד מול קורבני התעללות שזכו לאמת אחרי 30-40 שנה - רגע של קולנוע אמיתי.

ספוטלייט הוא ההוכחה שאפשר לעשות סרט על נושא קשה בלי לסחוט את הצופה. הוא מסרב לדרמה זולה ובכך משיג דרמה גדולה בהרבה. הוא לא צועק. הוא רושם. 9.5/10, וכל סטודנט לתקשורת צריך לראות אותו לפני יום העבודה הראשון שלו.