המזוודה, השעון והריקוד: כשהדיאלוגים הפכו לנשק הקטלני והמסוגנן ביותר בקולנוע

הסרט שלימד אותי מה זה קולנוע

טרנטינו עושה רק דבר אחד טוב, ועושה אותו טוב יותר מכל אחד אחר: הוא בונה דיאלוג שלא קשור לעלילה ועדיין מקדם אותה. "ספרות זולה" הוא 154 דקות של הוכחה. בורגרים, רויאל-ויט'-צ'יז, עיסוי כפות רגליים, ההבדל בין מילקשייק לחמישה דולר ומילקשייק לארבעה - כל זה הכריזמה של דמויות שכל סרט אחר היה משאיר על רצפת חדר העריכה. טרנטינו ב-1994 בן 31, סרט שני, פאלם ד'אור, אוסקר על תסריט. מי שלא מבין מה התחדש כאן צריך לזכור איך נראה הקולנוע האמריקאי לפני, ואיך הוא נראה אחרי.

טרנטינו שמשבר את הזמן

הדבר שהכי השפיע עליי בפאלפ פיקשן הוא לא תוכן הסיפורים. זה הסדר. טרנטינו סיפר את הסרט במנורות סגורות שלא לפי סדר כרונולוגי. סצינה שאתם רואים בהתחלה היא למעשה אחרי הסצינה שאתם רואים בסוף. בוטש שאתם רואים מאזין לקודן בקפה הוא בוטש שאוטוטו ילך לחפש את השעון של אביו.

והחוכמה היא לא הטריק. החוכמה היא שהטריק עובד. אתם לא צריכים לעקוב אחרי הציר הזמן כדי להבין את הסרט. כל סיפור עומד בעצמו, וכש המוח שלכם משחזר את כל הסיפור בסדר הנכון, אתם מבינים שכולם מתחברים.

ג'ון טרבולטה - הקאמבק שאף אחד לא ראה

ג'ון טרבולטה ב-1994 היה כוכב שעבד בקושי. הוא היה כוכב של שנות השבעים שאיבד את התנופה. טרנטינו, שגדל על "קדחת שבת בערב" ו"גריז", החליט שהוא רוצה אותו. רוב המפיקים אמרו לו לא. הוא התעקש.

וטרבולטה הביא לוויט וגה משהו שלא ראיתי לפני אצלו - תקופה. וינסט הוא הרוצח השכיר שיצא מאופנה. הוא לא מבין למה כולם מסתכלים עליו מוזר. הוא חי בעולם משלו של אופנת שנות השמונים. וטרבולטה מגלם את זה בעדינות שמייצרת קסם ויש שאף אחד אחר לא היה יכול.

הריקוד עם מיא

הסצינה שבה וינסט ומיא רוקדים בג'ק רביט - רגע אחד של קולנוע גדול. אומה ת'ורמן מגלמת את מיא בצורה שעדיין מהדהדת בתרבות הפופ - הפאה השחורה, הקטעים החתוכים, הקול הצרוד. והכימיה ביניה לטרבולטה היא לא מינית. היא של שני אנשים שלוקחים הפסקה מהחיים שלהם.

הריקוד עצמו הוא לא ריקוד מקצועי. טרבולטה ות'ורמן בכוונה לא מתאמצים. זה מה שעושה אותו בלתי נשכח. שני אנשים שלא יודעים מה לעשות לעצמם, ובחרו לרקוד.

סמואל ל. ג'קסון והרגע

סמואל ל. ג'קסון כג'ולס וינפילד עושה את הביצוע שמגדיר את הקריירה שלו. הוא חי במונולוג. "הדרך של הצדיק" - הציטוט מהמיכה התנכי שג'ולס אומר לפני שהוא הורג מישהו - הופך לחלק משפה תרבותית.

אבל הקסם הוא לא במונולוג עצמו. הוא ברגע בקפה, כשג'ולס מסביר ל-Pumpkin שהוא לא הולך להרוג אותו. הוא לא בטוח אם הוא אמור להבין מה זה אומר. "אני בתהליך." ג'קסון משחק את הקושי הזה בצורה שמראה למה הוא אחד השחקנים הגדולים של דורו.

הזריקה של אדרנלין

אי אפשר לדבר על פאלפ פיקשן בלי להזכיר את סצינת הזריקה של מיא. הסצינה הזאת מגדירה את הסרט - מצחיק ואינטנס בו זמנית, מסוכן ומגוחך, אנושי וגרוטסקי.

כל הסצינה מבוססת על הכוריאוגרפיה של תגובת טרבולטה לאריק סטולץ. הוא לא יכול לזכור מה לעשות. סטולץ מסביר. טרבולטה לא מקשיב. בסוף הם מצליחים, אבל זה לא בזכותם - זה למרות הם.

אומנם הסרט מאריך לפעמים, אבל

אומנם הסרט שתי שעות וחצי וחלק מהסצינות מתארכות. שיחת הקפה הסופית בין ויינסט לג'ולס - יפה אבל ארוכה. המונולוג של כריסטופר ווקן על השעון - גאוני, אבל מבודד מהסרט.

גם בוטש של ברוס ויליס מקבל סיפור שלם משלו, אבל החיבור שלו לסיפור הראשי מרגיש קצת מאולץ. חבל - אם הסיפור שלו היה בסיפור נפרד, הוא היה עומד בעצמו.

הירושה

פאלפ פיקשן הוא הסרט שלימד דור שלם של בימאים שאפשר לעשות קולנוע אחר. הוא לא הומצא הראשון - גודאר עשה דברים דומים בשנות הששים - אבל הוא הביא את הסגנון הזה לתרבות הפופולרית. בלי טרנטינו אין "סנאצ'" של גיא ריצ'י, אין "סיקריו" של וילנב, אין שלוש העונות הראשונות של "ברייקינג בד". כל בימאי שמעז לתת לדמות לדבר שלוש דקות על משהו לא רלוונטי לעלילה - חייב משהו לסרט הזה. טרנטינו הזיז את הקווים של מה אפשר לעשות בז'אנר פשע, ושום סרט פשע מאז 1994 לא יכול היה להעמיד פנים שהוא לא מודע לפאלפ פיקשן.

הציון

9.5 מתוך 10. סרט שחוזרים אליו בערך פעם בשנה, וכל פעם הוא נשמע אחרת - הסיפורים מתחברים אחרת, הדיאלוגים נשמעים יותר חכמים, סצינת הריקוד מקבלת משמעות אחרת. המבחן האמיתי לקלאסיקה הוא שהיא לא מזדקנת. פאלפ פיקשן עומד במבחן הזה כל שנה מחדש.