מאט דיימון, רובין ויליאמס, ומנהרה שיצאנו ממנה ביחד

הסרט הכי 'בוסטון' שיש

שני בחורים מבוסטון בני 26, בלי קריירה ובלי שם, כותבים תסריט על ילד יתום בעל זיכרון פוטוגרפי שעובד כשרת ב-MIT. הם מתעקשים לשחק בו בעצמם. הם לוקחים אותו לסטודיו שאף אחד לא מאמין בהם. ב-1997 הם זוכים באוסקר על התסריט המקורי וגוררים איתם את רובין וויליאמס לאוסקר על תפקיד משנה. שמותיהם: מאט דיימון ובן אפלק.

זה אחד הסיפורים האגדיים של הוליווד, אבל הסיבה שאנחנו עדיין מדברים עליו ב-2026 היא לא הסיפור מאחורי הקלעים - היא שהסרט עצמו פשוט עומד. הוא לא הזדקן, הוא לא הפך לקיטש, הוא לא נראה לתום שנות התשעים. הוא נראה כמו סרט שיכלו לעשות גם השנה. וזה כי הוא על משהו שלא משתנה - איך אדם שגדל בכאב לומד להאמין שמותר לו להיות בסדר.

גאס ואן סנט ביים, מאט דיימון ובן אפלק כתבו, ושני בחורים צעירים מבוסטון הביאו לקולנוע אמריקאי משהו שהוא לא ראה בצורה הזאת. הם לקחו את שכונת הילדות שלהם, את החברים שלהם, את הסיפור שגדלו עליו - ועשו ממנו אחד הסרטים הכי הומאניים של שנות התשעים.

רובין וויליאמס שמגלם שני אנשים

רובין וויליאמס כשון מגווייר עושה את הביצוע שמגדיר אותו כשחקן רציני. עד הסרט הזה הוא היה קומיקאי. אחרי הסרט הזה הוא היה אחד מגדולי השחקנים של דורו. והאוסקר על תפקיד משנה הגיע אליו.

הסצינה המפורסמת על הספסל בגינת בוסטון - "You're just a kid" - היא אחת הסצינות הכי טובות של שני שחקנים מול שני שחקנים בקולנוע. וויליאמס ודיימון לא משחקים. הם חיים את הרגע. וויליאמס עושה משהו שמעטים יודעים - הוא מקשיב. הוא לא מחכה לתורו לדבר. כשהוא מדבר, אתם מרגישים שהוא לקח את הזמן לחשוב.

המונולוג שלו על אשתו, על המכנסיים, על מתי "זו אהבה אמיתית" - רגע אחד הוא קומדיה, רגע אחד הוא בכי שקט. וויליאמס אישית הוסיף הרבה מהדיאלוג מתוך זיכרונות אמיתיים מנישואיו, ואתם מרגישים את זה.

דיימון שכותב את עצמו

מאט דיימון כויל הנטינג הוא דמות שכתב לעצמו - בחור צעיר עם זיכרון פוטוגרפי וחוכמת ספר אינסופית, שעובד במנקה רצפות ב-MIT. ויל גדל בבוסטון בית-יתום, נכלא, נפגע. הוא חכם מספיק לפתור משוואות שמאתגרות את הפרופסורים, אבל לא חכם מספיק לדעת איך לאהוב.

דיימון משחק את הקושי הזה. ויל לא רע - הוא מפחד. הוא מכיר את העולם דרך מסך של ביטחון עצמי כושף, ובכל פעם שמישהו מנסה להתקרב, הוא מצליח להרחיק אותם בצורה כירורגית. הוא יודע איך להגיד את הדבר הכי כואב לכל אחד.

הסצינה שבה הוא הולך לצוות שמאיים עליו לקחת תפקיד לשירות החשאי - "למה אני לא צריך לעבוד אצלכם" - היא אחת הסצינות הכי כתובות בקולנוע אמריקאי. דיימון מציג כריזמה של אינטליגנציה צרופה, ובו זמנית מראה למה זה בכלל לא יספיק.

אפלק בתור שיקאגל

בן אפלק כצ'אקי, החבר הטוב ביותר של ויל, עושה משהו עדין מאוד. הסצינה שבה הוא יושב באוטו עם ויל ואומר את המונולוג של "כל יום אני בא לקחת אותך" - זה רגע שלא יוצא מהראש.

אפלק לא משחק טיפוס פשוט. הוא משחק חבר שמבין שמי שעומד לידו ראוי ליותר ממה שהוא יכול לתת לעצמו. "אני מקווה שלא תהיה כאן בעוד 20 שנה. אני מקווה שכשאני אבוא לקחת אותך, אתה לא תהיה." מי שגדל בשכונה מבין את הרגע הזה.

הפסקול של דני אלפמן

דני אלפמן כתב פסקול שהוא לא במיצובי הליווד. הוא פסקול שקט. מבוסס על פסנתר וכלי מיתר, עם רגעים של מתח אבל לא דרמה גלויה. הוא נותן לסרט את האווירה של בוסטון בחורף - אפור, קר, אבל עם משהו תחת השכבה.

והשירים של אליוט סמית' - בעיקר "מיס מיזרי" - מוסיפים שכבה של עצב שלא מורגשת אלא בצפייה השנייה.

אומנם הוליוודי, אבל

אומנם הסרט הולך בסוף לטריטוריה הוליוודית - הסיום הרגשי, ויל שיוצא לחפש את סקיילר, המכונית הירוקה הנוסעת לקליפורניה. זה לא חידוש. זו תבנית של סרט תרפיה מ-1997. אבל הוא עובד בשל כך שהוא הרוויח את זה. שתי שעות הראשונות הצדיקו את הסיום.

ויש את הצד של ויל סקיילר - מיני דרייבר עושה עבודה טובה, אבל הדמות שלה כתובה כמעט כפנטזיה גברית של בחורה אינטליגנטית. חבל שהיא לא מקבלת מורכבות שהשאר מקבלים.

למה לחזור אליו

ויל הנטינג הטוב הוא הסרט שהוכיח שני בחורים מבוסטון שאם אתה כותב מה שאתה מכיר, זה יכול להיות גדול. דיימון ואפלק זכו באוסקר על התסריט - שניים בני 28 שהיו בלי קריירה לפני זה - וזה הראוי.

זה אחד הסרטים שמרוויחים בכל פעם שחוזרים אליהם. בצפייה הראשונה אתם מתאהבים בסצינה על הספסל ובמונולוג של אפלק במכונית. בצפייה השנייה אתם שמים לב לפעם הראשונה שווויליאמס מציג את שון מאחר את ויל בכוונה - בדיוק במידה הנכונה. בצפייה השלישית אתם מבחינים שאלפמן בנה את כל הפסקול סביב מוטיב אחד שמופיע במלא העוצמה רק בסצינה האחרונה. 9.5/10 - וההצלחה של מותו של רובין וויליאמס ב-2014 הפכה את הסרט הזה לדבר אחר לחלוטין מהסרט שראיתם ב-1998.