קרב רודף קרב - אנדרסון חוזר לבעוט, וזה פול תומאס אנדרסון במיטבו

פול תומאס אנדרסון חוזר לבעוט

ספר של תומאס פינצ'ון נחשב במשך 35 שנים לבלתי-קולנועי. "וויינלנד" של 1990 - מהפכן ימני-שמאלי בפנסיה, פאראנויה אמריקאית, הומור פראי, חצי דמויות שלא יודעות מי הן בעצמן - מי שינסה לעבד אותו לסרט יוצא טיפש. אנדרסון לא ניסה לעבד. הוא נשאב מהספר, לקח את הרוח שלו, וייצר סרט שעומד בפני עצמו ויעמוד בעשר השנים הקרובות כאחד מהסרטים האמריקאים הגדולים של העשור.

אנדרסון לוקח את פינצ'ון

פול תומאס אנדרסון, הבימאי של "יבוא דם", "אסתר ואמברוז", ו"שאם זמן", הוא מי שאולי הכי מבין את תומאס פינצ'ון מבין כל הבימאים החיים. הספר "וויינלנד" של פינצ'ון - רומן מ-1990 על מהפכן שעבר לפנסיה ומקבל ביקור מהעבר - תמיד נחשב לבלתי קולנועי. אנדרסון הוכיח שלא.

הסרט הוא לא נאמן לספר. הוא נשאב ממנו. אנדרסון לקח את הרוח של פינצ'ון - הומור פראי, מתח פוליטי, אנשים שלא יודעים מי הם בעצמם - ויצר משהו ייחודי.

דיקפריו כמהפכן בפנסיה

ליאונרדו דיקפריו משחק את בוב פיניאן - מהפכן ימני-שמאלי שעבר לפנסיה אחרי שנים של פעילות. הוא חי כעת בעיר קטנה עם אישתו ובתו, מנסה להיות אזרח רגיל. דיקפריו ב-50 שנותיו עושה את אחד הביצועים הכי משעשעים של הקריירה שלו.

הוא לא מנסה להיות גיבור. הוא משחק אדם שכבר עייף. הסצינה שבה הוא רואה את שון פן מופיע בעיירה, ופוחד שהעבר חוזר אליו - רגע של פנים שאין כדוגמתו בקריירה של דיקפריו.

והקסם של דיקפריו כאן הוא שהוא מצחיק. רוב הקריירה שלו הייתה ברצינות. כאן, אנדרסון נותן לו לשחק את הקומדיה הפיזית של אדם שמנסה לחזור לכושר אחרי שנים של ויסקי.

שון פן בתפקיד שמחזיר אותו

שון פן כקולונל שמחפש את בוב הוא הביצוע שמחזיר את פן. אחרי שנים של תפקידים שלא היו ברמה שלו, פן מצא דמות שהיא מורכבת. הוא לא בדיוק נבל. הוא איש שהמערכת שלחה לתפקיד שהוא לא רוצה.

והסצינה שבה הוא יושב במכונית מול דיקפריו - "אני יודע מה אתה היית. ואני יודע מה אתה הולך להיות שוב." - היא רגע של שני שחקנים גדולים מבינים זה את זה.

גם טייאנה טיילור כפרפידיה בברלי הילס - דמות שאמורה להיות אמא של הבת של בוב, וגם אישה שהייתה בעבר אהובת קולונל - מצליחה לתת לדמות שלה אמת. היא לא משחקת מסכנה. היא משחקת אישה שיודעת מה היא רוצה.

אנדרסון בכל פריים

והסרט הוא אנדרסון בכל פריים. הצילום של רוברט ילקובסקי הוא יפהפה. הצבעים של הסרט - הצהוב של הקליפורניה, הירוק של הג'ונגלים בפיליפינים, האדום של הסצינות הפוליטיות - הם דמות בפני עצמה.

הפסקול של ג'וני גרינווד - שעובד עם אנדרסון מאז "יבוא דם" - הוא המוזיקה הכי טובה של 2025. מבוסס על תזמורת קלאסית, סינתיסייזרים, וקולות מנטרליים, הוא יוצר אווירה של פאראנויה אמריקאית.

הסצינה של ה-Bowling Alley

אחת הסצינות הכי טובות בסרט היא בגן הבולינג של אבא של בוב. סצינה של 15 דקות שבה דיקפריו, פן, וטיילור מדברים בלי שום אקשן. רק שיחה על העבר ועל מה שאבד.

אנדרסון מצולם את הסצינה במכוונת ארוכה. המצלמה לא חותכת. אנחנו רואים את שלושת הדמויות בלי הפסקה. וזה רגע אחד של קולנוע גדול.

אומנם דורש סבלנות, אבל

אומנם הסרט שלוש שעות. שלוש שעות של קולנוע איטי, פוליטי, פילוסופי. מי שמחפש אקשן הוליוודי לא ימצא. חבל לחלק מהצופים.

ויש את העובדה שהקטעים בפיליפינים - שמתארים את העבר של הקולונל - לא תמיד מתחברים בקלות לסיפור הראשי. אנדרסון מאמין שהצופה ישלים את החיבור בעצמו. תאמינו לי - זה דורש קשב.

הסרט הזה ב-2026

"קרב רודף קרב" הוא אנדרסון במיטבו. סרט שאומר משהו על אמריקה של 2025 - על מהפכנים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם, על כוח שלא הולך, על אבא שמנסה להציל את בתו מעבר שלו עצמו לא יודע אם הוא רוצה לזכור.

ההצלחה הביקורתית

ו"קרב רודף קרב" קיבל ביקורות מעולות בכל המקומות. 96% ב-Rotten Tomatoes. 90 ב-Metacritic. והוא נחשב לאחד הסרטים הטובים של 2025. דיקפריו ופן וטיילור - שלושתם מקבלים מועמדויות לאוסקר. והסרט עצמו נחשב למועמד לסרט הטוב ביותר.

הציון: 9. שבעה חודשים אחרי שיצא, הוא עוד מסתובב לי בראש - ולא בגלל הסצינה הגדולה (שיש בה כמה), אלא בגלל סצינת הבולינג. 15 דקות של דיקפריו, פן וטיילור מדברים על העבר בלי שום אקשן, והמצלמה לא חותכת. רגע שאומר על אנדרסון יותר מאלף דקות אקשן של מישהו אחר. אם זה לא הסרט הכי טוב של 2025, הוא בטח בטופ 3.