המותג של הבגידה: מלחמת החפרפרות בגרסה האלימה והמושחזת ביותר

סקורסזה לוקח שני אנשים ומפצל אותם

מרטין סקורסזה ביים סרטים על המאפיה במשך שלושים שנה ולא קיבל אוסקר. ב-2006 הוא לקח רימייק של סרט הונג קונגי ועשה את אחד הסרטים הצפופים, האכזריים והמהירים שלו - וכאן האקדמיה הרימה ידיים. "הסטיה" הוא לא הסרט הטוב ביותר של סקורסזה, וגם לא הקרוב ביותר ללב שלו, אבל הוא הסרט הכי משוחק שלו: עורק חי שמדמם בין שני אנשים שמשקרים זה לזה ולכל מי שמסביבם, עד שהשקר הופך לזהות ואין דרך חזרה.

"הסטיה" הוא ריימייק של הסרט ההונג קונגי "Infernal Affairs" משנת 2002. סקורסזה לקח את הסיפור והעביר אותו לבוסטון. שני אנשים. אחד שוטר חשאי שמסתנן לארגון פשע. אחד גנגסטר שמסתנן למשטרה.

דיקפריו וצדק שונה

ליאונרדו דיקפריו כביל קוסטיגן הוא השוטר החשאי שלא יודע מי הוא יותר. הוא חי באולם של ארגון הפשע של פרנק קוסטלו של ג'ק ניקלסון. הוא חוטף. הוא הורג. הוא משקר לכל מי שמולו.

והקסם של דיקפריו כאן הוא בעייפות שלו. הוא לא משחק כריזמה. הוא משחק טראומה. ביל הוא שוטר צעיר שכל יום הוא מתבער לעצמו אם הוא עוד שוטר. הסצינות שבהן הוא מתפרץ במשרד הפסיכיאטרית - מ. של ורה פארמיגה - הם רגעי קולנוע גדולים.

ודיקפריו כאן הוא המעבר שלו משחקן הוליוודי לשחקן רציני. אחרי "הסטיה", הוא עבד עם סקורסזה עוד 4 פעמים.

דיימון בתפקיד הנבל

מאט דיימון כקולין סוליבן - השוטר שהוא בעצם איש של קוסטלו - מציג ביצוע שהוא הניגוד של דיקפריו. קולין הוא נצחי. הוא לא מתבער לעצמו. הוא לא מסופק. הוא משחק את השוטר המוצלח, מתחתן עם פסיכיאטרית, מקבל קידומים.

והקסם של דיימון הוא בקלות הזאת שהוא משחק. קולין לא מרגיש אשמה. הוא יודע שהוא משחק שני צדדים, ולא אכפת לו. דיימון מצליח להעביר את הסוציופאתיה הזאת בלי להפוך את הדמות לנבל קלאסי.

ג'ק ניקלסון בתפקיד שאסור היה

ג'ק ניקלסון ב-2006 כבר היה בגיל 69. הוא לקח על עצמו את התפקיד של פרנק קוסטלו - גנגסטר אירי-אמריקאי שמבוסס על וייטי בולגר האמיתי. ובאמת, חצי מהוליווד חשבה שניקלסון יותר מדי.

ניקלסון משחק את קוסטלו כמשוגע ירא-אלוהים. הוא מאיים. הוא צוחק. הוא מספר סיפורים על נשים שלו ועל משוגעים אחרים שהוא הכיר. ויש לו רגע אחד של גאונות - הסצינה במסעדה כשהוא משחק עם סכין-נשק קטנה ומספר לביל על מי הוא חושב שהוא יכול לגנוב.

והקסם של ניקלסון הוא שהוא לא מנסה להציג נבל קלאסי. הוא משחק את קוסטלו כאיש שכל החיים שלו היו מבוססים על שקרים, וכעת הוא לא יודע איך לחיות אחרת.

מרק וולברג בתפקיד הקצר

מרק וולברג כסרגנט שון דיגנם מקבל תפקיד משנה אבל בלתי נשכח. הוא בקושי 15 דקות מסך, אבל הוא גונב כל סצינה שיש לו. הסצינה הראשונה שלו עם דיקפריו - "איזה סוג של כריך אתה רוצה?" "...סלמי. " "איזה סוג של בן אדם אתה?!" - היא רגע של גאונות קומית.

וולברג קיבל מועמדות לאוסקר על הביצוע הזה - בצדק. הוא הפך תפקיד משנה לדמות שהיא חצי מהסרט.

הסיום שמסרב להוליווד

הסיום של "הסטיה" הוא אחד הסיומים הכי לא צפויים בקולנוע אמריקאי של 2000s. סקורסזה מסרב להוליווד. רוב הדמויות מתות. הסצינה הסופית במעלית - שבה ביל ושוטר חשאי אחר מובאים על ידי דמות שאף אחד לא ראה לפני - היא רגע של קולנוע מצמרר.

והמשפט הסופי של דיגנם, אחרי שהוא הורג את קולין - "אוקיי" - הוא רגע של קולנוע אמריקאי גדול. הוא לא מסביר. הוא לא מסכם. הוא רק מגיב.

אומנם 2.5 שעות, אבל

אומנם הסרט שעתיים וחצי. חלק מהסצינות מתפצות. הקשר של ביל עם מ. - שכאמור מקבל יחס של ורה פארמיגה - מאט את הקצב. חבל שלא קיצצו 10 דקות שם.

ויש את הביקורת הסטנדרטית - שהסרט קצת ארוך יותר מהמקור. "Infernal Affairs" המקורי הוא שעה וחצי. סקורסזה הוסיף שעה. חלק מהזמן הזה מוצדק. חלק לא.

האוסקרים של 2007

ו"הסטיה" זכה ב4 אוסקרים ב-79-ה לאוסקרים: הסרט הטוב ביותר, הבימוי לסקורסזה, התסריט המעובד למונאהן, והעריכה. זה היה הניצחון של סקורסזה - אחרי 30 שנה של בימוי בלי אוסקר. הוא היה מועמד 5 פעמים לפני - על "שורי הזעם" של 1980, "חבורה רחובית" של 1990, "גנגסטרים של ניו יורק" של 2002, "האוויאטור" של 2004 - והפסיד.

וההצבעה של 2007 הייתה כבוד-מאוחר. האקדמיה הבינה שהיא חייבת לסקורסזה אוסקר. "הסטיה" היה הסרט המתאים.

וההצלחה של הסרט פתחה דלת לסקורסזה לעבוד יותר. אחריו: "שאטר איילנד" של 2010, "הוגו" של 2011, "הזאב מוול סטריט" של 2013, "שתיקה" של 2016, "הקלוואי" של 2019, "רוצחי לונה הירוקה" של 2023.

בשורה התחתונה

"הסטיה" הוא הסרט שגרם לאקדמיה לסגור חוב של שלושה עשורים, והוא גם הסרט שגרם לדיקפריו להפוך מסטאר נעורים לשחקן רציני שמסוגל לשאת על הגב סרטים של סקורסזה. בלעדיו אין "הזאב מוול סטריט", אין "אי שן ילד", אין הקריירה השנייה של דיקפריו. הוא קצת ארוך מדי, חלק מסצינות הרומן עם פארמיגה מאטות אותו, אבל המונולוג של ניקלסון על הסכין, הסיום במעלית, וה"אוקיי" של וולברג - אלו רגעים שהקולנוע לא ייצר עוד פעם. ציון: 9/10. הוכחה שאפשר לעשות סרט פשע שהוא גם בלוקבאסטר וגם פילוסופיה.