רקוויאם לחלום - אתה יודע שהם יפלו, אבל לא ככה

הסרט שלא רוצים לראות פעם שנייה

יש סרטים שאתם זוכרים. יש סרטים שמשנים אתכם. ויש את "רקוויאם לחלום" - שאתם רואים פעם אחת ויודעים שלא תוכלו פעם שנייה. הוא לא מתחנן לאהבה שלכם. הוא לא נותן לכם תקווה. הוא לוקח ארבע דמויות שכל אחת חולמת חלום קטן ובמשך שעה וחצי מוביל אותן לקריסה. דארן ארונופסקי, בימאי "פאי", ביים את רקוויאם בהתבסס על הספר של הוברט סלבי ג'וניור. הסרט עוסק בארבעה אנשים והקשר שלהם להתמכרות. ולא, זה לא "להציל את הילד", "כל הצלחה ארוכה", או שום סרט שמסיים בתקווה. רקוויאם מסיים בקריסה גמורה. ולמרות שהוא יצא ב-2000, אף סרט אחר על התמכרות מאז לא הצליח לעקוף אותו - לא "טריינספוטינג 2", לא "Beautiful Boy", לא "Mid90s".

ארבעה אנשים, ארבע התמכרויות

ג'ארד לטו כהארי גולדפרב, סוחר סמים בברוקלין. ג'ניפר קונלי כמריון, חברתו של הארי, אומנית שמחפשת כסף לעבודה שלה. מרלון וויאנס כטיירון, החבר הטוב של הארי שמתחיל למכור איתו. אלן בורסטין כשרה, אמא של הארי - דמות שתשנה את הקריירה שלה.

וארבעת הדמויות האלה מתמכרים. הארי וטיירון להרואין. מריון לקוקאין. שרה לכדורי הרזיה. ומבחינתי הסיפור הכי קשה הוא של שרה - אישה זקנה, בודדה, שמתאהבת ברעיון שהיא תופיע בטלוויזיה ועושה כל מה שצריך כדי לרזות.

אלן בורסטין כדמות החיים שלה

אלן בורסטין הייתה אז בת 67. הביצוע שלה כשרה הוא אחד הביצועים הגדולים של עידן ההוא. היא לא משחקת התמכרות. היא משחקת בדידות.

המונולוג שלה לבן שלה - "אני אהיה מישהי" - הוא רגע אחד של קולנוע גדול. היא מסבירה לו למה הטלוויזיה חשובה לה: "אני בודדה. אבא שלך מת. את אבא שלך אהבתי. אבל בלי הטלוויזיה, אני בודדה."

ובורסטין משחקת את הסצינה הזאת בלי דרמטיזציה. בלי דמעות. בלי צעקות. רק עם הקול של אישה שאיבדה הכל.

אורונופסקי מצלם התמכרות

והדרך שאורונופסקי מצולם את ההתמכרות היא חדשה. הוא משתמש ב"הופ קאט" - חיתוכים מהירים שמראים את הסם נכנס לגוף, את העין מתרחבת, את הלב מתחיל לפעום. כל אחד מהשוטים הללו לוקח שלוש שניות. ויחד הם הופכים לשפה.

והשפה הזאת - "hip cut" - הופכת לתרבות הפופ. כל סרט שמראה התמכרות אחרי "רקוויאם" משתמש בה. חבל שמעטים מבינים את העומק שלה. ארונופסקי לא משתמש בה כסטייל. הוא משתמש בה כתחושה. הוא מראה לכם איך זה מרגיש להתמכר - לא איך זה נראה.

הקליפ של קלינט מנסל

והפסקול של קלינט מנסל הוא התרבותי. השיר הראשי - "Lux Aeterna" - הוא אחד השירים הכי משומעים בקולנוע של 21 השנים האחרונות. כל סרט שרצה ליצור מתח דרמטי - "שר הטבעות", "כוכבי ריצה", "רוצח עמית" - השתמש בו או בעיבוד שלו.

והקסם של מנסל הוא שהפסקול לא מקצין את הדרמה. הוא יוצר את הדרמה. בלי הפסקול, רקוויאם היה סרט אחר לחלוטין. עם הפסקול, הוא הופך לחוויה רגשית.

הסיום שלא משאיר תקווה

והסיום של "רקוויאם" הוא אחד הסיומים הכי קשים בקולנוע אמריקאי. ארונופסקי מקדיש לכל אחת מארבע הדמויות סצינה אחרונה. כולן רעות. כולן בלי תקווה.

שרה בבית חולים פסיכיאטרי. הארי באבסטעיה ספסיריה ביישוב הקטנה. טיירון בכלא. מריון - ובחלק הזה אזהרה - בסצינות מיניות אכזריות שלא לכל אחד.

והמשפט של ארונופסקי הוא שאין יציאה מהתמכרות. ולא, זה לא נכון בעולם האמיתי. אבל זה נכון בסרט הזה.

אומנם קשה לצפייה, אבל

אומנם הסרט קשה לצפייה. הוא לא לכל אחד. הסצינות של מריון בסיום, הסצינה של שרה בטיפול בחשמל, הסצינה של הארי באבסטעיה - כולן ברמה שלא לכל אחד.

ויש את הביקורת הסטנדרטית - שהסרט קצת מנצל את הצופה. ארונופסקי לא מסתפק להראות לכם התמכרות - הוא רוצה שתחושו אותה. חבל לחלק מהצופים. אבל זה גם הקסם.

הירושה

"רקוויאם לחלום" הוא הסרט שלימד דור שלם של בימאים שקולנוע יכול להיות חוויה פיזית - לא רק להראות, אלא לתת לצופה להרגיש. דארן ארונופסקי המשיך עם "המעיין", "הרסטלר", "ברבור שחור", "מאדר!" ו"הלוויתן" - כל סרט שלו הוא ניסוי בסבל אנושי. אבל "רקוויאם" נשאר הסרט הכי קשה שלו וגם הכי משפיע - שפת ה"hip cut" שהוא המציא בו הפכה לסטנדרט בכל סרט התמכרות שיצא מאז, מ"טריינספוטינג" עד "Euphoria". ארונופסקי עשה אותו בתקציב של 4.5 מיליון דולר והכניס לעולם הקולנוע שפה ויזואלית חדשה. אלן ברסטין קיבלה מועמדות לאוסקר על תפקידה כשרה - מועמדות שהיא הייתה אמורה להפוך לזכייה.

הציון

9 מתוך 10. ניצוח אמנותי בלי פשרות, אבל לא לכל אחד. המבחן האמיתי לסרט הוא לא רק כמה הוא מרגש - אלא גם כמה הוא נשאר אתכם. שבועות אחרי הצפייה הראשונה אתם עדיין שומעים את "Lux Aeterna" של קלינט מנסל בראש כשאתם עוברים על מדף הכדורים בסופר. זה הסרט שצריך לראות פעם אחת בחיים. לא יותר. ולעולם לא לשכוח.