אני מגיע לתצוגה הזו עם דעות חלוקות, וכדאי שאגיד את זה כבר בהתחלה.
מצד אחד, אני בנאדם של Xbox כבר שנים. המותג הזה מחזיק את שני זיכיונות האקשן האהובים עליי בעולם - Gears of War ו-DOOM - ויש לו סטודיואים שאני באמת אוהב, מבליזארד ועד The Behemoth. במשך שנים הייתי עם הקונסולה של מייקרוסופט, ובאמת הייתי מרוצה מהבחירה שלי.
אבל משהו בשנים האחרונות התחיל להרגיש לי מוזר. אולי זו ההתנהלות - ההחלטה להוציא מלא כותרים גם למחשב וגם לקונסולה המתחרה. אולי זה ה-Game Pass, שנכנס בסערה ואיכשהו איבד מהחשיבות שלו. אולי אלה פשוט הכותרים, שהתחלתי להרגיש שאני רואה בהם עוד ועוד מאותו הדבר.
ואולי - וזו האפשרות הכי מטרידה - זה פשוט אני. בנאדם שמזדקן, שיש לו פחות ופחות זמן לשחק, ושמתחיל להעדיף להשקיע את הזמן שלו בדברים חשובים יותר. (אוי ואבוי, אמרתי שיש משהו חשוב יותר מגיימינג. בושה, בושה, בושה.)
בכל מקרה, אמרתי לעצמי שיש לי שעה של הליכה על ההליכון, אז חבל לבזבז אותה - שאצפה ואראה מה הולך לקרות לי בשנה-שנתיים הקרובות. זו גם הייתה התצוגה הראשונה של אשה שארמה (Asha Sharma), המנכ"לית החדשה של חטיבת הגיימינג, אז היה גם עניין אמיתי לראות לאן היא לוקחת את הספינה - בעיקר אחרי שאנליסטים תהו בקול אם היא בכלל הובאה כדי לסגור את המחלקה.
ואיך אמר רמי הויברגר בתפקיד קרמבו ב"מבצע סבתא" - "אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט אתה מגביר".
רק שהפעם זה היה בדיוק הפוך. התחלנו הכי מהר, ומשם רק האטנו.
שלושת הגדולים: פתיחה חזקה, עם נורת אזהרה קטנה
הראווה נפתחה עם Gears of War: E-Day, וכאן כבר הרגשתי משהו קטן בבטן. לא כי מה שראיתי היה רע - להפך. ראינו לראשונה את סרה לפני המלחמה, עיר מודרנית ומפותחת, רגע לפני שהאדמה נפתחת ובולעת אותה. זו הקדמה לסדרה - היום שבו הכל קרס, רגע הופעת הלוקסט, והברית שנולדה בין מרקוס פניקס לדומיניק סנטיאגו. המשחק יוצא ב-6 באוקטובר, הביתא הפתוחה כבר ב-6 באוגוסט, ואישרו גם co-op על אותה ספה. הכל טוב.
אז למה הבטן? כי ידעתי שמיד אחרי התצוגה הזו מחכה לי Developer Direct שלם ומפורט שמוקדש רק ל-Gears. וכשאתה פותח את האירוע הגדול שלך בגיימפליי של משחק שתכף תקבל עליו תערוכה נפרדת, זה קצת מסמן שאולי אין מספיק כדי למלא את השעה. נקרא לזה תחושת בטן.
אחרי זה הגיע Fable, שסוף סוף קיבל תאריך אחרי שנים שבהן נראה כמו רוח רפאים - 23 בפברואר 2027. הטריילר, סיפורי יותר מקודמיו, הציג את איזבל (Isabel), נבלה בגילומה של היילי אטוול (Hayley Atwell) - גיבורה בעלת עבר טראגי שהאובססיה שלה לתקן את עוולות אלביון הובילה אותה אל החושך. בסיום אף נרמז שובו של Jack of Blades. הדחייה ל-2027 קצת מאכזבת, אבל בשל כך הוא יקבל יותר מקום לנשום, וזה לא דבר רע.
ו-Halo: Campaign Evolved השלים את השלישייה עם תאריך - 28 ביולי, גישה מוקדמת מ-23 בו. זו גרסה מחודשת במנוע Unreal Engine 5 ל-Halo המקורי, עם שלוש משימות חדשות לגמרי (Operation: METEORITE) שמפגישות את מאסטר צ'יף עם הסמל ג'ונסון, וכמובן ב-Game Pass ביום ההשקה. מעניין שבחרו להוציא אותו ביולי ולא בסתיו - מהלך חכם שמפנה לו מסלול נקי לפני המבול של ספטמבר-אוקטובר.
שלושת הגדולים. בום. פתיחה כמעט מושלמת. ואז?
ואז: עוד משחק זומבים, ועוד עידן ויקטוריאני
ואז הגיע State of Decay 3. משחק זומבים. כאילו לא היה לנו מספיק משחקי זומבים לאורך השנים, אז קיבלנו עוד אחד (יוצא ב-2027, סוף סוף עם גיימפליי אחרי שנים של דממה). ואחריו עוד, ועוד, והמון משחקים שמתרחשים אי שם במאה ה-19 - כאילו אף פעם לא שיחקנו בכאלה. בין אם זה Clockwork Revolution הסטימפאנקי, Valor Mortis שמציב אותך בעולם מעוות של המלחמות הנפוליאוניות (עם ונסן קאסל שמדבב את נפוליאון, יוצא ב-24 בספטמבר), או Magicians: The Devil's Deal עם הקוסם הויקטוריאני שמכר את נשמתו לשטן.
וזה הקטע - בכל פעם שנגמר טריילר אמרתי לעצמי "טוב נו, אולי עכשיו הם שומרים משהו מטורף". ואז הגיע עוד המשך שזיהיתי כבר בשניות הראשונות. Senua של Ninja Theory שלוקח את יקום Hellblade לכיוון אקשן מובהק יותר (אני מקווה שזה לא יעלה לו במה שהפך את קודמיו למיוחדים), Wo Long 2: Wings of Ember של Team Ninja, Resonance: A Plague Tale Legacy (עלילת קדם, יוצא ב-27 באוגוסט), METRO 2039 שהראה גיימפליי אמיתי ראשון לקראת 2027, Persona 6 שהוכרז סוף סוף (גם אם רק כטיזר זעיר - אבל אחרי שנים של שתיקה, עצם האישור שהוא קיים שווה זהב) ולצידו Persona 4 Revival שקיבל תאריך (18 בפברואר 2027), ו-Castlevania: Belmont's Curse שדווקא הגיע מהכיוון הכי מבטיח שאפשר - הצוות שמאחורי Dead Cells - ועוקב אחרי רוז בלמונט ברחובות פריז (יוצא ב-15 באוקטובר).
ובין לבין, עוד משחקים שאני בטוח שחשובים מאוד לקהל הצעיר - Spyro: A Realm Beyond, המשחק המקורי הראשון בסדרה כבר כמעט עשרים שנה (טום קני חוזר לדובב, יוצא באביב 2027), ו-Minecraft Dungeons II (29 בספטמבר). אבל אני, בסוף, מסתכל על מה שמעניין אותי.
ומה שכן תפס את העין הוא דפוס קטן: גם Senua וגם Resonance לוקחים סדרות שהצטיינו דווקא באווירה ובסיפור ומסיטים אותן לכיוון אקשן. אני מבין למה - אקשן נמכר. אבל יש לי חשש קטן שבדרך אובד בדיוק מה שהפך אותן למיוחדות מלכתחילה.
הרגעים שכן עבדו - ומילה אחת שלא שמענו מזמן
אבל הוגן לומר: פה ושם היו דברים ממש מגניבים. ההרחבה ל-DOOM: The Dark Ages בשם Revelations מגיעה כבר ב-7 ביולי עם חנית-שרשרת חדשה שמושכת אויבים. נורא קצר, נורא אלים, בדיוק כמו שאני אוהב. וגם Clockwork Revolution עצמו, על אף כל מה שאמרתי על העידן הוויקטוריאני, נראה כמו משחק עם זהות אמיתית.
אבל הדבר האחד שבאמת הרים גבה היה לא משחק ספציפי - אלא מילה. גם Clockwork וגם Gears הוכרזו במפורש כ-בלעדיים לקונסולת Xbox. ולא בלעדיות מתוזמנת שנגמרת אחרי חצי שנה - בלעדיות אמיתית. זו מילה שלא שמענו מהם הרבה זמן. שארמה עצמה אמרה את זה כמה ימים קודם בצורה הכי פשוטה: בכדי להיות פלטפורמה, אתה חייב תוכן בלעדי. אחרי שנתיים שבהן Xbox הפכה את ההפצה לכל פלטפורמה למדיניות מוצהרת - זו תנועה שחברות עושות רגע לפני שהן עוזבות את שוק החומרה, שאלו את SEGA - לשמוע אותם נועצים דגל באדמה זה מרענן. ובשביל מותג שכבר שנים תקוע במקום השלישי מאחורי Sony ו-Nintendo, בלעדיות היא בדיוק ההימור של מי שמפסיד - ולכן דווקא עכשיו, כשאין כבר הרבה מה להפסיד, היא הגיונית. אחלה של כיוון, גם אם הוא מאחר.
ובסוף? Call of Duty. נו באמת.
ואז הגיע הסוף, והדבר הגדול שנשמר לקינוח היה... Call of Duty: Modern Warfare 4, עם הצצה ראשונה למצב ה-DMZ החדש (חוויית extraction shooter, יוצא ב-23 באוקטובר). נו באמת.
סוף של תצוגה גדולה אמור להיות הרגע שבו שומרים את הפצצה - הדבר שגורם לך לעצור את ההליכון לרגע ולהגיד וואו. במקום זה קיבלנו עוד מהדורה של הזיכיון הכי צפוי בתעשייה. תראו, אני לא מצפה מכם להוציא עכשיו טריילר ל-Witcher 4 ולהכריז עליו כבלעדי. אבל תנו משהו גדול. לא עוד כותר שיוצא בתדירות כזו שהוא כבר מרגיש כמו משחק כדורגל שנתי. לסגור איתו את התצוגה הגדולה של השנה זה בדיוק הרגע שבו "מתחיל הכי מהר ולאט לאט מאט" הופך מתחושת בטן לעובדה.
25 שנה, ודור שמרגיש כמו החמצה
כל התצוגה הזו, יחד עם הציון של 25 שנה ל-Xbox, השאירה אותי בעיקר עם תחושה שעבר המון זמן. חגגו את יום השנה כמו שצריך - מהדורת Xbox Series X25 מוגבלת בעיצוב שקוף-ירוק שמתכתב עם ה-Xbox המקורי, יחד עם בקר תואם, שמגיעים בנובמבר. אחלה של מחווה לאספנים. אבל מחווה לעבר היא לא בדיוק מה שמרגש אותי לגבי העתיד.
אולי אני פשוט הבנאדם הקשה והכבד שלא מתרגש מכלום. או שאולי מייקרוסופט באמת צריכים ללמוד לתת תמורה טובה יותר - לא עוד הבטחות, הרחבות ומהדורות מיוחדות, אלא סיבה אמיתית להחזיק דווקא את הקופסה שלהם מתחת לטלוויזיה. אני נוטה לחשוב שזו גם בעיה של הדור הנוכחי, שאם תשאלו אותי נראה כמו החמצה גדולה. הוא היה אמור להיות דור טוב, אבל איפשהו באמצע הדרך התחילו יותר מדי שינויים שגררו בעיות, ועכשיו יש המון סימני שאלה על מה שיהיה הלאה.
לצד הגדולים והבינוניים היה גם מטח של כותרים קטנים וכמה עדכונים למשחקים חיים - Bad Magpie עם ניחוח של Untitled Goose Game, Vivarium שנראה כמו ג'יבלי שהפך למשחק, JOIN US שנותן לכם להקים כת יום-דין משלכם, ההחייאה של Crazy Taxi בשם World Tour, ועדכונים ל-Sea of Thieves (Custom Seas ב-18 ביוני), Age of Empires IV, The Elder Scrolls Online, Fallout 76 ו-Flight Simulator 2024 (שמוסיף עשרות פארקים לאומיים אמריקאיים). דברים נחמדים. כלום שיעצור את העולם.
אז מה בעצם קיבלנו
אני בטוח שאשחק במה שאני רוצה לשחק. Gears יגיע, ההרחבה ל-DOOM תגיע, וכנראה שגם כמה מהבלתי-צפויים ימצאו את דרכם להליכון שלי. וההימור על הבלעדיות הוא הדבר היחיד שבאמת שווה לעקוב אחריו בשנה הקרובה - אם הוא יעבוד, זו ההוכחה ששארמה צדקה. ואם לא, נחזור לאותה שאלה ישנה שעדיין אין לה תשובה טובה: מה זה בעצם אומר היום להיות Xbox.
אבל אם אני כנה עם עצמי, ההתלהבות שלי הייתה מדודה. שעה על ההליכון, פתיחה חזקה של שלושת הגדולים, ומשם בעיקר עוד מאותו הדבר. סך הכל יצאתי בלי יותר מדי מה לספר לחבר'ה למחרת - וזה אולי הסימן הכי כנה לתצוגה בינונית.
תצוגה גדולה? לא. מספיק טובה? כנראה שכן. וזה, איכשהו, מסכם בדיוק את התחושה שלי כלפי Xbox בשנים האחרונות.