תחשבו רגע על דארת' מול של 1999. פרצוף אדום-שחור, חרב אור כפולה, כמה משפטים בודדים, ואז אובי-וואן חותך אותו לשניים וזורק אותו לפיר. נבל שנראה כאילו עוצב בעיקר כדי למכור צעצועים. זה היה זה. סוף הסיפור.
חוץ מזה שזה לא היה הסוף. ומאז, לאט-לאט, הדמות הזו הפכה לאחד מקווי העלילה המעניינים ביותר בכל מלחמת הכוכבים. "מול - לורד הצללים" הוא הפרק האחרון - בינתיים - במסע הזה, ואני אגיד את זה כבר עכשיו: זו אחת מסדרות האנימציה הטובות ביותר שיצאו לזכיינות. נקודה.
על מה אנחנו מדברים בכלל
הסדרה מתרחשת בערך שנה אחרי תום מלחמת המשובטים, בימים הראשונים של עליית האימפריה. מול - אדון סית' לשעבר, נטוש על ידי האדון שלו, מוחלף ונזרק הצידה - נמצא בשפל. הוא מגיע לכוכב הלכת ז'אניקס, עולם תחתון שעדיין מחוץ לטווח השליטה של האימפריה, ומנסה לבנות מחדש את אימפריית הפשע שלו מתוך האפר.
ז'אניקס הוא בעצם קורוסנט במהדורה מלוכלכת יותר. עיר ענקית, מסוכנת, מלאה סינדיקטים, שכירי חרב ובוגדים, עם כוח משטרה דליל אחד שמנסה להחזיק את הראש מעל המים. זו הזירה, וזו בדיוק הסיבה שהסדרה עובדת.
כי אם מקלפים לרגע את חרב האור ואת החייזרים, מה שנשאר כאן הוא דרמת פשע. נואר אמיתי. פוליטיקה של סינדיקטים, בגידות, מאבקי שליטה, בלש שרודף אחרי קצוות חוט. וזה מרענן. מלחמת הכוכבים הכי טובה היא לרוב לא זו של המאבקים הגלקטיים הענקיים בין ג'דיי לסית', אלא זו שמסתכלת על האנשים הקטנים ששורדים בשוליים. כאן בחרו בשוליים, וזו הייתה הבחירה הנכונה.
מול - הדמות שמחזיקה הכל
אי אפשר לדבר על הסדרה הזו בלי לדבר על האבולוציה של מול. הוא התחיל כנבל מתנקש חד-פעמי, מהסוג שמופיע, עושה רושם, ומת. ולאורך השנים הוא הפך למשהו אחר לגמרי - דמות עם מטען פסיכולוגי כבד, טראומה, וזעם שמניע כל נשימה שלו.
"לורד הצללים" לוקח את כל הגרסאות האלה של הדמות ואורג אותן למשהו אחד שמרגיש שלם. מצד אחד אנחנו מקבלים את מול הקטלני, זה שמחסל יריבים בקלילות ובסטייל, עם תחושת שליטה קרה. מצד שני, הסדרה נותנת לו להיות פגיע. הוא לא בלתי מנוצח. הרגליים המכניות שלו לא תמיד עובדות כמו שצריך, רשימת בעלי הברית שהוא יכול לסמוך עליהם נספרת על יד אחת, והאימפריה צדה אותו באופן פעיל. הוא נופל, קם, נופל שוב. וזה בדיוק מה שהופך אותו למעניין.
יש כאן רעיון יפה שעולה מתוך הסיפור - מול בתור הסיזיפוס של מלחמת הכוכבים. דמות שרימתה את המוות רק כדי למצוא את עצמה שוב ושוב בתחתית, מתחילה מאפס בכל פעם מחדש. גם אם אתם יודעים בדיוק איך הסיפור של מול נגמר בסופו של דבר - וזו אחת הבעיות שאדבר עליהן בהמשך - זה לא הופך את המסע פחות מרתק.
ואי אפשר לדבר על מול בלי לדבר על סם וויטוור. וויטוור הוא מול כבר שנים, באותה מידה שיו ג'קמן הוא וולברין. הוא זה שלקח את הרעיון הוויזואלי משנות התשעים והפך אותו לדמות אמיתית. כאן הדיבוב שלו הוא פשוט מאסטרפיס - הוא מעביר את הטירוף, הכאב, השנאה היוקדת והתסכול, וגם את הרגעים השקטים והאפלים יותר. הוא הסיבה שהדמות הזו מחזיקה את כל הסדרה על הכתפיים.
הדמויות שמסביב - וזו לא הערה שולית
אחד הדברים החזקים ביותר בסדרה הוא שהדמויות החדשות, ויש הרבה כאלה, נכנסות לך מתחת לעור מהר. הסדרה עושה עבודה מעולה בלתת להן תחושה של היסטוריה ומקום בעולם, גם בלי להעמיס עליך את כל הרקע שלהן.
בראנדר לוסון, בלש המשטרה של ז'אניקס, הוא העוגן האנושי של כל הסיפור. הוא לא הרע. הוא אפילו לא בדיוק אנטגוניסט. הוא פשוט גבר שמנסה לשמור על העיר שלו, אבא יחיד שמתמודד עם כוחות גדולים ממנו בהרבה. הדיבוב של וואגנר מורה - כן, פבלו אסקובר מ"נרקוס" - נותן לדמות כובד וריאליזם שמרגישים אמיתיים. הסצינות שלו עם הבן שלו ועם השותף שלו, הדרואיד Two-Boots, גורמות לז'אניקס להרגיש כמו מקום אמיתי ולא עוד תחנה במסע של מול. בעולם שמלא בדמויות בעלות כוח ובכוחות מיסטיים, לוסון הוא נקודת המבט שאפשר באמת להזדהות איתה.
ואז יש את דבון איזארה, פדאוונית ג'דיי צעירה ששרדה את טיהור הג'דיי ונאלצת לחיות בצללים עם המאסטר שלה, איקו-דיו דאקי, ג'דיי זקן ושליו שכבר ויתר על כל תקווה. דבון, לעומתו, עדיין יש בה לחימה. היא מסרבת לקבל את הגורל שנכפה עליה. וההבדל הזה בין השניים - בין מי שרוצה להסתתר לבין מי שרוצה לפעול - הוא חלק ממה שהופך אותה לאחת המשתמשות-בכוח החדשות והמעניינות ביותר שמלחמת הכוכבים הציגה לאחרונה.
מערכת היחסים בין מול לדבון היא לב הסדרה. מול רואה בה חניכה פוטנציאלית, מישהי שאפשר לעצב. דבון, מצדה, קרועה בין שני עולמות - אחד שמבקש ממנה סבלנות בגלקסיה שכבר לא מתגמלת סבלנות, ואחר שמציע לה כוח עכשיו. המתח הזה מייצר כמה מהרגעים הטובים ביותר בסדרה. אתה רואה איך המילים של מול, ההשקפה המעוותת שלו על כבוד ותקווה, מתחילות להשפיע עליה - אבל היא לא ממהרת לזרוק את הערכים שלמדה כג'דיי. זו מערכת יחסים טעונה, וזה בדיוק מה שהופך אותה לכל כך טובה.
יש עוד הרבה דמויות קטנות שמסתובבות כאן - חלקן עם תפקיד מינורי - אבל כל אחת מהן מרגישה חיה וחשובה בדרכה. הן לא שם רק כדי למלא רקע או כדי לספוג נזק בסצינות אקשן.
הוויזואליה - הישג אמנותי
אנחנו כבר מזמן לא מופתעים לראות מלחמת הכוכבים בפורמט מונפש. יש שושלת ארוכה ומפוארת של סדרות אנימציה שהניבו כמה מהסיפורים הטובים והאהובים ביותר בגלקסיה. "לורד הצללים" פוסעת בביטחון בתוך המסורת הזו - אבל גם מצליחה להרגיש שונה לגמרי.
הסגנון כאן הוא משהו מיוחד. שמרו על ה-DNA הוויזואלי של סדרות האנימציה הקודמות, אבל העבירו את הכל דרך פילטר אמנותי שצובע את העולם בצבעי שמן קודרים. התוצאה אפלה יותר, גרעינית יותר, מלוכלכת יותר - בדיוק מה שמתאים לעולם תחתון. סצינות חשוכות אף פעם לא מרגישות חשוכות מדי, וכשיש צבע, הניגוד יפהפה. אפילו אחרי שמונה פרקים, הרבה אחרי הנקודה שבה בדרך כלל מתרגלים לסגנון, עדיין יש רגעים שעוצרים את הנשימה.
מעבר לכיוון האמנותי, האנימציה עצמה קיבלה שדרוג רציני. הבעות פנים זעירות, מחוות קטנות בזמן דיבור, מבטים - כל זה מעובד בקפידה, ברמת פירוט שמאפשרת לדמויות פשוט לשחק, בלי צורך בדיאלוג שיסביר מה הן מרגישות. והכל מרגיש קולנועי. הקומפוזיציה, הזוויות, האופן שבו הסדרה מעבירה מידע ויזואלית - כל פרק מרגיש כמו הרפתקה של מסך גדול.
האקשן - מהטוב ביותר בזכיינות
בתור הדמות שכולם זוכרים בעיקר בזכות האקשן המהיר ב"אימת הפאנטום", הגיוני שהסדרה הזו לא תחסוך בכך. וזה בדיוק מה שקורה. ירי המוני, מרדפי ספידרים, ושפע קרבות לייטסייבר - הכל מהמם.
בלי הגזמה: לסדרה הזו יש כמה מרצפי האקשן המרשימים ביותר בכל מלחמת הכוכבים. לא רק באנימציה - בכל מלחמת הכוכבים. כשאתה משוחרר מהמגבלות הפיזיות של שחקנים בשר ודם ומתקציבי CGI מפלצתיים, השמיים הם הגבול. הכוריאוגרפיה מהירה, אכזרית וחסרת מעצורים, ומול נע כמו טורף.
מה שמייחד את הקרבות הוא לא רק הכוריאוגרפיה, אלא איך הסדרה ממסגרת אותם ומשתמשת במרחב. יש קרב שמתחיל בדירה קטנטנה, והמרחב המוגבל מאלץ את שני הלוחמים להילחם אחרת ויוצר מתח שנשאר גם כשהקרב זז הלאה. כל קרב לייטסייבר מרגיש ייחודי בזכות נגיעות כאלה. והאנימציה נותנת לתנועות משקל אמיתי - לא צף, לא קליל. כל מכה מרגישה כאילו יש מאחוריה כוח.
חשוב מזה: כל סצינת אקשן קשורה לעלילה ולדמויות. יש רגש ויש סיכון אמיתי מאחורי כל קרב, עד כדי כך שאפילו דמויות שאתה בקושי מכיר נפגעות וזה גורם לך להתכווץ.
האימפריה והמבקרים
נקודה שצריך לציין: כשהאימפריה נכנסת לתמונה, המבקרים - ציידי הג'דיי שלה - מטופלים סוף סוף כאיום אמיתי. הם מפחידים. בכל פעם שהם מופיעים, אתה יודע שמשהו רע עומד לקרות. זה כנראה הייצוג המאיים ביותר שלהם עד היום, וזה מעלה את המתח בצורה משמעותית ונותן למול אנטגוניסטים ראויים.
הסדרה גם לא חוששת ללכת למקומות אפלים. זה הרבה יותר כבד מסדרות האנימציה הקודמות - יש כאן עינויים, סצינות שמרגישות כאילו נשלפו מסרט אימה, והרבה מוסר מפוקפק. זו סדרה "מבוגרת" במלוא מובן המילה, קרובה בטון שלה ללייב-אקשן הרציני של הזכיינות יותר מאשר לכל דבר אחר.
הקצב, והבעיה של "שיעורי הבית"
אז זה לא מושלם, ויש כמה דברים שחייבים להגיד.
ראשית, הקצב. הסדרה לוקחת גישה איטית יותר, סדרתית ומחוברת פרק לפרק. עבורי זה יתרון גדול - זה נותן לעולם ולדמויות לנשום. אבל אני מבין שזה לא יעבוד לכולם, במיוחד כשבאמצע הסדרה הסיפור עובר ממשהו שמרגיש כמו דרמת בלשים למשהו אחר לגמרי. ההתחלה איטית. אם אתם מחפשים אקשן בלתי פוסק מהדקה הראשונה, ייקח לכם רגע להיכנס.
הבעיה השנייה גדולה יותר, ואני חושב שהיא קריטית במיוחד לצופים חדשים. כדי באמת להבין את הקונטקסט - מי כל הדמויות, מה המשמעות של הארגונים השונים, למה דברים חשובים - אתם צריכים לבוא עם רקע. הרבה רקע. הזכיינות הופכת לאט-לאט לסוג של "גן סגור", מערכת שמתגמלת בטירוף את המעריצים האדוקים אבל ממש לא ידידותית למי שניגש אליה לראשונה. זה מבאס שצריך להגיע עם קלסר של סיכומים כדי ליהנות מיצירה טלוויזיונית במלואה. אם אתם צופים קז'ואלים שרק רוצים מד"ב טוב לערב, יש סיכוי שתרגישו שהגעתם למסיבה סגורה בלי הזמנה.
ויש עוד נקודה ששווה להעלות, אפילו אם היא מיעוט קולות. בסדרה ששמה הוא שם הדמות, יש משהו אירוני בכך שלפעמים הדמויות שמסביב למול מעניינות יותר ממנו. הסדרה הכי חזקה כשמול הוא הפרעה בסיפורים של אחרים, לא בהכרח כשהוא במרכז הרגשי של הסיפור שלו עצמו. כשהסדרה חוזרת שוב ושוב לנאומים המוכרים של מול על כוח, נקמה ושליטה, היא מסתכנת בלהציג את הגרסה ה"בטוחה" של דמות שמלחמת הכוכבים כבר הוכיחה שהיא יכולה להיות מעניינת ממנה. זו לא בעיה שהורסת את הסדרה - היא עדיין מעולה - אבל היא שם.
דייב פילוני ומה שמעבר לזה
קשה לדבר על הסדרה בלי לדבר על דייב פילוני, שיצר אותה. פילוני הוא האיש שגדל על ברכיו של ג'ורג' לוקאס וקיבל לידיו את לפיד היצירה של הזכיינות. ו"לורד הצללים" הוא הוכחה למה. הוא מכיר את העולם הזה לעומק, יודע איפה כל דמות יושבת בציר הזמן, ויודע מה הוא יכול לעשות איתה.
זה גם המקום להעלות את החשש הגדול שמרחף מעל כל פרויקטי מלחמת הכוכבים בשנים האחרונות: ההתעקשות לספר סיפורים שקרו בין הסרטים שכבר מכירים. אני נהנה מהצלילה למוח של מול, באמת. אבל חלק ממני לא יכול שלא לתהות - מה הטעם? אנחנו יודעים לאן הדמויות האלה הולכות. הכל מרגיש כמו השלמת פערים ומילוי חורים בדיעבד, במקום לקחת את היקום קדימה למקום לא נודע. יש בי חשש שנמשיך להיתקע לנצח בתוך המסגרת הבטוחה של הסרטים, במקום לבנות מורשת חדשה.
אבל אם משאירים את החשש הזה בצד לרגע - מה שפילוני עשה כאן הוא יוצא דופן. הוא לקח דמות שהרגישה פעם כמו בדיחה, נבל חד-פעמי, והפך אותה למרכז של אחת הסדרות הטובות ביותר שהזכיינות הוציאה.
אז כדאי?
כן. בלי היסוס.
אם אתם אוהבים את מול, מכירים את ההיסטוריה שלו ורוצים עוד ממנו - אין שום סיבה בעולם שלא תיהנו מזה. האקשן פנטסטי, האנימציה מהממת, הדמויות חדות, והכיוון של דרמת פשע מרגיש בוגר ונכון. גם אם אתם לא מעריצים מושבעים, יש כאן מספיק כדי למשוך אתכם - רק תהיו מוכנים לכך שהפרקים הראשונים דורשים סבלנות, ושאולי יהיו רגעים שבהם תרגישו שעבר לכם משהו מעל הראש.
ויש עוד נקודה אחת. עונה שנייה כבר אושרה, ואני סקרן לראות לאן זה הולך. כי כל מה שטוב בסדרה הזו - הדמויות, העולם, האקשן - בנוי בצורה שמשאירה אותך רוצה עוד. וזה, בסופו של דבר, כל מה שאתה רוצה מסדרה.
מול התחיל כגימיק שנחתך לשניים ב-1999. עשרים ושבע שנה אחר כך, הוא מחזיק על הכתפיים שלו אחת מסדרות האנימציה הטובות ביותר של מלחמת הכוכבים. אם זו לא הוכחה שלפעמים שווה לתת לדמות הזדמנות שנייה - אני לא יודע מה כן.