במשך שנים אני נשאל על ידי חברים "מה לקרוא" בעולם הקומיקס, ובכל פעם אני נתקע עם אותה התשובה. יש כל כך הרבה דברים טובים שיצאו שקשה לבחור מאיפה להתחיל.
החלטתי לסיים עם זה סוף ולכתוב את הרשימה הזו.
עשור וחצי אחרי שאימאג' קומיקס פוצצה את הקונספט של "יוצרים עצמאיים" לגרסה סופר-מסחרית, הנובלות הגראפיות כבר מזמן הפסיקו להיות הנישה של חנויות מאובקות בעיר הבאה. הן הפכו לאחת המדיות המעניינות ביותר שיש היום, והן יודעות לגעת בכל מה שספר, סרט או סדרה לא מצליחים להגיע אליו באותה עוצמה. בנוסף, כל שנה נפתחות עוד ועוד חנויות קומיקס בישראל, והקהל שקורא את הדברים האלה גדל בקצב שלא הייתי מאמין לו לפני עשור.
ריכזתי כאן עשרה קומיקסים אמריקאים שאני באמת אומר לכם - אם הם לא על המדף שלכם, אתם מפספסים. סידרתי את הרשימה מהנגיש ביותר למתחיל ועד המורכב ביותר, שדורש סבלנות ומחויבות.
חשוב לציין שכל הרשימה כאן היא קומיקסים למבוגרים במובן הרחב של המילה. יש פה אלימות, סקס, דיכאון, התמכרויות, ושאלות פילוסופיות על מוות, זהות וזמן. הם לא מיועדים לילדים, והם בוודאי לא מיועדים לאנשים שמחפשים את הנוסחה של "קומיקס = גיבורי-על".
יאללה, מתחילים.
1. Locke & Key - בית ילדותם של סיוטים
היוצרים: ג'ו היל (Joe Hill) וגבריאל רודריגז (Gabriel Rodríguez)
הוצאה: IDW Publishing
שנים: 2008-2013
פרסים: ג'ו היל זכה בפרס איזנר לסופר הטוב ביותר בשנת 2011 על הסדרה
אני אוהב להתחיל רשימות עם הדבר הכי לא מאיים, והמועמד כאן ברור לגמרי - Locke & Key.
זה הקומיקס היחיד ברשימה שאני מעז לתת לחברים שלא קראו קומיקס מעולם בחיים. תנו אותו למישהו שאוהב את סטיבן קינג, "דברים מוזרים" או "קורליין", ותקבלו חזרה אדם שמחפש את הכרך הבא תוך שבוע.
העלילה פשוטה להבין. שלושה ילדים מהמשפחה לוק חוזרים לאחוזת הסבא שלהם בעיירה לבקראפט, מסצ'וסטס, אחרי רצח אכזרי של אביהם. האחוזה, שנקראת Keyhouse, מלאה במפתחות מאגיים שפותחים דלתות עם כוחות בלתי נתפסים. מפתח אחד מאפשר לצאת מהגוף ולרחף. מפתח אחר משנה את המגדר של מי שמשתמש בו. ויש מפתח אחד שפותח את הראש שלך כדי שתוכל לשים בתוכו או להוציא ממנו זיכרונות.
תחשבו על זה ככה - הרעיון של "מפתח הראש" הוא אחד הדברים שהכי קשה להוציא מהראש אחרי שנחשפתם אליו. הוא הופך לסצנות בלתי נשכחות על זיכרון, טראומה והכחשה.
ואז, כן, יש גם רוע עתיק שרוצה להשיג את כל המפתחות.
מה שהופך את הסדרה למושלמת לכניסה זה שילוב נדיר. מבנה סגור וברור של שישה כרכים עם סיום מתוכנן, יחד עם עומק רגשי שרוב הספרים לא מגיעים אליו. אתם לא צריכים להתחייב לעשר שנים של מעקב כמו בקומיקסים אחרים ברשימה הזו.
ג'ו היל, שהוא הבן של סטיבן קינג, כותב ילדים אמיתיים - עם כעס, עם הכחשה, עם אובדן. טיילר הבכור לוקח על עצמו להיות האבא למרות שהוא בעצמו בן שבע-עשרה. קינסי, האחות האמצעית, משתמשת במפתח הראש כדי להוציא ממנה את הפחד ואת העצב, וזו הסצנה הכי עצובה בספרים. בוד הקטן הוא היחיד שיכול לראות רוחות בגלל גילו הצעיר, וזה הופך אותו לדמות המרכזית במלחמה.
אישית, הרגע שהכי נגע בי לאורך הסדרה הוא הטיפול בדמות של נינה, האמא. היא שוקעת באלכוהוליזם מול העיניים של הילדים שלה, וזה נכתב בעדינות שלא יוצרת רחמים מזויפים - רק שקט קשה. זה אחד התיאורים הכי מדויקים שקראתי על ילדים שצריכים לגדל את עצמם כי ההורה שלהם עסוק לטבוע.
והציור של רודריגז? סגנון שעומד בין קריקטורה לריאליזם, עם חוש בלתי רגיל לאדריכלות ולפחד. כל פינה בבית, כל מסדרון, כל דלת מצוירים כאילו הם דמות בפני עצמה. הבית מתנהג כמו אורגניזם חי שזוכר, שומר סודות, מגן על חלק מהדמויות ובוגד באחרות.
יש גם עיבוד של נטפליקס. אני אגיד לכם מראש - הוא חיוור בהשוואה למקור.
סך הכל, אם אתם רוצים להיכנס לעולם הקומיקס האמריקאי בלי להתחייב לתחושה של "אני בטח מפסיד משהו כי לא קראתי 200 גיליונות לפני", זו נקודת הכניסה המושלמת. שני הכרכים הראשונים ייגמרו לכם בשישה ימים, אני יכול להבטיח.
2. Something is Killing the Children - ציידת המפלצות שרצתם להיות
היוצרים: ג'יימס טיניון הרביעי (James Tynion IV) וורת'ר דל'אדרה (Werther Dell'Edera)
הוצאה: BOOM! Studios
שנים: 2019-בהווה
פרסים: טיניון זכה בפרס איזנר לסופר הטוב ביותר בשנים 2021, 2022 ו-2023 על עבודתו בסדרה; הסדרה הייתה מועמדת לאיזנר לסדרה חדשה בשנת 2020
ב-2019, בעיצומה של פאניקה תרבותית על מה שקורה לילדים שלנו, הגיעה סדרה בשם "משהו הורג את הילדים", ומאז היא רק הולכת וצוברת תאוצה. זה לא במקרה. יותר מחמישה מיליון עותקים נמכרו ברחבי העולם, תרגום ליותר מ-20 שפות ב-14 מדינות, וג'יימס טיניון הרביעי זכה באיזנר לסופר הטוב שלוש פעמים ברצף. לפניו, רק ניל גיימן ואלן מור הצליחו לעשות את זה.
הסיפור מתחיל בעיירה קטנה בוויסקונסין בשם ארצ'רס פיק. ילדים נעלמים, וחלקם חוזרים מדברים על מפלצות שמבוגרים לא יכולים לראות. ואז מגיעה אריקה סלוטר - שיער בלונדיני, עיניים ירוקות, מסכת בנדנה שחורה עם עיצוב של שיניים לבנות, ותמנון צעצוע בכיס. היא חברה בארגון חשאי בשם "מסדר הקדוש ג'ורג'", ציידי מפלצות שהמטרה שלהם, ואני מדגיש את זה, היא לא להציל ילדים אלא לשמור על הסוד של קיום המפלצות מהעולם.
הקונפליקט הזה הוא לב הסדרה. אריקה היא אחת מהם, אבל אחת שבחרה אחרת. ויש לזה מחיר.
מה שטיניון עושה כאן מבריק. הוא לוקח את הנוסחה של "באפי" או "הוויצ'ר" ושובר אותה. אריקה היא לא גיבורה נאיבית שמצילה את היום. היא אישה טראומטית עם עבר אפל שעשתה דברים שהיא בקושי יכולה לחיות איתם. הרגשות שלה לא פשוטים, המטרות שלה לא טהורות, והיחסים שלה עם הילדים של העיירה הם משהו בין הגנת אמא לאמבטיה קרה. אתם מבינים שהיא בוחרת לא להתקרב יותר מדי, כי היא כבר יודעת שחלקם ייהרגו.
הפלאשבקים לעבר שלה נפרשים בקצב איטי, ומה שמתגלה שם עושה את הסיפור גדול פי שלושה. טיניון גם הרחיב את היקום עם סדרה משנית בשם House of Slaughter, בית ספר לציידי מפלצות, שהיא בעצמה אחד הקומיקסים הכי ממכרים של 2022-2023.
דל'אדרה, מצידו, מצייר כמו אגדות חושך. צללים כבדים, קווים מרושלים לכאורה שמסגירים חרדה, ושימוש גאוני בצבע אדום בודד על רקע מונוכרומטי שכבר הפך לחתימה של הסדרה. הצבעים של מיגל מוארטו הם מין חותמת. כל מי שרואה פאנל בודד יודע מאיפה זה.
הגיליונות בני 22 עמודים בערך, הקצב מהיר, והמתח לא מרפה. אל תופתעו אם אתם מוצאים את עצמכם קוראים ארבעה כרכים בלילה. אישית, אני עשיתי בדיוק את זה.
הסדרה עדיין רצה. Blumhouse קנו את הזכויות לעיבוד לסרט קולנוע וסדרת אנימציה למבוגרים, אז זה זמן מצוין להיכנס לפני שכל החברים שלכם ידעו מי זאת אריקה סלוטר.
3. Y: The Last Man - מה היה קורה אם כל הגברים היו מתים מחר
היוצרים: בריאן ק. וון (Brian K. Vaughan) ופיה גרה (Pia Guerra)
הוצאה: Vertigo (DC Comics)
שנים: 2002-2008
פרסים: זכתה בחמישה פרסי איזנר, כולל Best Continuing Series בשנת 2008
אם אתם רוצים להבין למה בריאן ק. וון הוא אחד מגדולי הכותבים של התעשייה, תתחילו כאן.
Y: The Last Man היא סדרה פוסט-אפוקליפטית עם קונספט פצצה. ביום מסוים ב-2002, כל יונק זכר על פני כדור הארץ מת במכה אחת. מבן-אדם ועד זרע, מיילוד לא נולד ועד כריש הגדול. כל הזכרים. חוץ מיוריק בראון, בחור בן 22 שמקצועו אומן בריחה חובב, ומהקוף הקפוצ'ין שלו, אמפרסנד. שני היצורים הזכריים היחידים שנשארו על פני כדור הארץ, מטיילים יחד בעולם שמנסה להבין מה קרה.
וון לא עוצר בקונספט הגימיקי הזה. הוא משתמש בו כדי לחקור מגדר, פוליטיקה, חברה, ובעיקר - מה קורה לאנושות כשהיא מאבדת מחצית מעצמה ביום אחד. הוא עושה את זה בלי להגיע לתשובות קלות, ובלי להפוך את זה להרצאה.
יוריק עצמו הוא דמות נהדרת. פחדן מקסים, ילדותי, חכם, חסר ביטחון, שמקווה למצוא את החברה שלו באוסטרליה. הוא לא האנטי-גיבור הכריזמטי שהיינו מצפים לו. הוא בחור רגיל עם בעיות רגילות שנזרק למצב שהוא ממש לא בנוי לו. לרגעים הוא אפילו מעצבן, וזו אחת החוזקות של וון - הוא לא מפחד לתת לדמות הראשית להיות קצת נודניק.
בצד של יוריק עומדות שתי דמויות שמגנות עליו. אשה 355, סוכנת חשאית של ארגון ממשלתי עם עבר צבאי ומצפון מורכב. ד"ר אליסון מאן, גנטיקאית גאונה שמנסה להבין למה יוריק שרד. שלושתם מסתובבים באמריקה, רוסיה, ישראל ויפן.
כן, יש קשת שלמה שמתרחשת בישראל. במרכזה עומדת אלתר צאלון, קצינה בכירה בצה"ל שמפקדת על יחידת קומנדו ישראלית והיא אחת היריבות הראשיות של הסדרה. כמי שחי בישראל, אני חייב להגיד שקריאה חוזרת של הקשתות האלה ב-2026, אחרי כל מה שעברנו בשנים האחרונות, נותנת לסדרה הזו ממדים חדשים לגמרי.
פיה גרה, שהייתה כמעט לא מוכרת בזמנו, עשתה פה עבודה שנבנית לאט לאט עד שאתם מבינים שהיא אחת המאיירות הכי חכמות של הדור שלה. הבחירות שלה קטנות וכמעט בלתי נראות - מבט אחד, פוזה אחת, בועית דיבור שלא נמצאת במקום המצופה. תחזרו אחורה אחרי שסיימתם את הסדרה ותבחינו כמה היא בנתה את המתח של כל סצנה בצורה שקטה.
מלבד הזוועה, יש פה גם הרבה מאוד הומור. וון הוא אחד הכותבים הכי מצחיקים בז'אנר, גם כשהוא קורע לכם את הלב באותו פריים.
Y היא סדרה סגורה - 60 גיליונות, 10 כרכי טרייד, סיום מתאים גם אם שנוי במחלוקת. זה הקומיקס שלימד דור שלם איך לכתוב לטווח ארוך בלי להתמוטט באמצע. אם אתם אוהבים את Saga שנמצאת ממש אחרי זה ברשימה, תדעו שזה המקום שממנו הכל התחיל.
4. Saga - אופרת החלל שהחזירה את האמונה במדיום
היוצרים: בריאן ק. וון (Brian K. Vaughan) ופיונה סטייפלס (Fiona Staples)
הוצאה: Image Comics
שנים: 2012-בהווה
פרסים: 12+ פרסי איזנר בשנים 2013-2017
וון חוזר כאן עם פיונה סטייפלס ליצור מה שהתיאור הקצר שלו מבטיח "מלחמת הכוכבים פוגש משחקי הכס". אבל המציאות הרבה יותר טובה מזה. זה סיפור על משפחה שמנסה להשאיר את הילדה שלה בחיים בעולם שרוצה לראות אותה מתה.
72 גיליונות פורסמו עד כה מתוך 108 מתוכננים, עם מיליוני עותקים שנמכרו ותרגומים להמון שפות. הקשת הבאה מתחילה בגיליון 73 שצפוי לצאת השנה, וכוללת קפיצת זמן משמעותית בחיי הייזל.
העלילה פשוטה להבנה. אלנה היא חיילת עם כנפיים מכוכב הלכת Landfall. מארקו הוא חייל עם קרניים מהירח שלו Wreath. שני הגזעים שלהם במלחמה שלא נגמרת, והם מתאהבים ובורחים יחד עם התינוקת שלהם, הייזל.
וזהו. כל הסדרה נבנית סביב המרדף הזה.
אבל בתוך הסיפור הפשוט הזה, וון דוחף את כל מה שמעניין אותו. פוליטיקה, מין, הורות, מלחמה, גזענות, גלות, פרסום, אסקייפיזם, ואפילו טלוויזיה. יש פה דמויות עם טלוויזיות במקום ראשים, אל תשאלו. הכל כתוב בהומור מטורף, פיוטי וסרקסטי, ולעיתים חוטף אתכם בפנים מלוא הפנים. הסיפור מסופר מנקודת מבטה של הייזל הבוגרת שמביטה לאחור על ילדותה, וזה קסם שמחזיק את הסדרה גם ברגעי הגיהנום הכי כבדים.
סטייפלס היא הסיבה שהסדרה עובדת. היא מעצבת את היקום. כל חללית, כל גזע חייזרי, כל חיה מעופפת או חזיר מדבר עם קולר - הם שלה. הצבע שלה חם ורך גם כשהיא מציירת טבח, והיא שומרת על אחידות ויזואלית בסדרה שכוללת מאות דמויות ושמונה כוכבי לכת שונים.
דמויות כמו Lying Cat, חתול בגודל אנושי שיודע לזהות שקר ומצהיר "שקר" בכל פעם שמישהו מנסה לשקר בפניו, הפכו לאהובות על כל קורא קומיקס בן זמננו. וויל הצייד, הנסיך רובוט הרביעי עם טלוויזיה במקום ראש, והרובוט שיש לו ילד עם לב גדול. כולם עיצובים שלא ראיתם בקומיקס אחר. זו עבודה אדירה, והיא הפכה את סטייפלס, בצדק, לאחת המאיירות החשובות בדור.
הסדרה כוללת גם חלק מהמותים הכי כואבים של קומיקס בעשור האחרון. אני רוצה להיזהר מספוילרים, אבל תדעו שוון לא מהסס לסגור סיפורים של דמויות שאהבתם. אתם תקראו פרק, תכניסו את הכרך חזרה לארון, ותשבו כמה דקות בתהייה אם זה באמת קרה. זה חלק מהקסם.
עם פרסי איזנר כמעט בכל קטגוריה רלוונטית, זו כבר קלאסיקה בחייה.
אישית, אם יש פה תמרור אזהרה, זה רק זה.
5. Sex Criminals - הקומיקס הכי מצחיק והכי עצוב על סקס
היוצרים: מאט פראקשן (Matt Fraction) וצ'יפ זדארסקי (Chip Zdarsky)
הוצאה: Image Comics
שנים: 2013-2020
פרסים: זכתה בפרס איזנר לסדרה החדשה הטובה ביותר ב-2014
נכון, השם חצוף, הכריכה חצופה, והקונספט, מה לעשות, גם הוא חצוף.
סוזי היא ספרנית שגילתה שכשהיא מגיעה לשיא, הזמן עוצר. ואז היא פוגשת את ג'ון, שמגלה שהוא יכול לעשות בדיוק את אותו הדבר. מה עושים שני אנשים שיכולים לעצור את הזמן עם אורגזמה? הם שודדים בנקים. מובן.
ואז הם מגלים שיש עוד אנשים כמוהם, וחלקם משטרת מין שמנסה לעצור אותם.
אתם חושבים שזו בדיחה בת גיליון אחד? ב-31 גיליונות פראקשן וזדארסקי מוכיחים שהקונספט הטיפשי-לכאורה מחזיק אלגוריה שלמה על אינטימיות בחיינו.
בדידות, חרדה, דיכאון, התמכרות, אובדן של הורה, מגדר, וזוגיות בגיל 30. פראקשן וזדארסקי מתייחסים לדמויות שלהם בכנות שנדיר למצוא בקומיקס. סוזי זקוקה לבריחה, ג'ון מנסה לעצור את עצמו מלהתמוטט, והכימיה שלהם דרך הדיאלוגים, דרך ההומור השחור, דרך סצנות שבהן הם מדברים ישירות לקורא, היא אחת הכי משכנעות שראיתי.
יש גיליון שלם (Sex Criminals #12) שמוקדש לסיפור על דמות צדדית עם דיכאון קליני, וזה אחד הטקסטים הכי טובים שקראתי על חיים עם דיכאון בכל מדיום.
האמנות של זדארסקי היא הפתעה בפני עצמה. הוא התחיל את הסדרה ככמעט חובב, וזה דבר מצחיק לומר על מי שכיום כותב את "באטמן" ל-DC, ולמד תוך כדי תנועה. עד הכרך השלישי הוא כבר נותן מופע עיצוב קומיקסאי מהגבוהים בדור, עם בחירות צבע פסיכדליות שמצליחות להעביר את חוויית "הזמן הקפוא" בצורה שמעולם לא ראיתי בקומיקס. "The Quiet", הרגעים שבהם הזמן עוצר והדמויות מוצאות את עצמן במרחב עם צבעים נוזליים ונוצצים, מצויר כל פעם בסגנון שונה. הסדרה הייתה Meta הרבה לפני שזה היה אופנתי.
תת קטע שעובד בסדרה בצורה מיוחדת הוא העימות שלהם עם הצנזורה של Apple ושל רשתות חברתיות. היו להם גיליונות ש-Apple סירבה למכור בחנות שלה, והם הפכו את זה לחלק מהעלילה עצמה.
אזהרה אחת - זה קומיקס גרפי. לגמרי. אם אתם מתקמטים ממערומים מצוירים, חפשו משהו אחר. אם אתם מוכנים לתת צ'אנס, אתם תגלו שמתחת לקליפה המחוצפת יש אחד מסיפורי האהבה הכי מרגשים והכי בוגרים שכתב מישהו בז'אנר.
31 גיליונות ועוד וואן-שוט מיוחד, ויש לכם סיפור שלם, לא מתוח מדי, מצחיק עד דמעות, וגם, כן, עצוב עד דמעות. כמו החיים.
אמזון פריים עובדים על עיבוד טלוויזיוני בן שמונה פרקים עם קומייל נאנג'יאני, אמילי ו. גורדון וטזה צ'ון. אז אם אתם רוצים לקרוא לפני שכל העולם מגלה, זה הרגע.
6. The Wicked + The Divine - אלים כסלבריטאים, סלבריטאים כאלים
היוצרים: קיירון גילן (Kieron Gillen) וג'יימי מק'קלווי (Jamie McKelvie)
הוצאה: Image Comics
שנים: 2014-2019
פרסים: הייתה מועמדת לפרס איזנר מספר פעמים בקטגוריות Best New Series, Best Writer, Best Cover Artist ו-Best Continuing Series
כל תשעים שנה, שניים-עשר אלים מתגלגלים בגופים של בני אדם צעירים. הם אהובים. הם שנואים. בתוך שנתיים, הם מתים.
זה הסלוגן שפותח כל כרך של The Wicked + The Divine, והוא מסביר כמעט הכל, אבל לא את הדבר החשוב ביותר.
בעולם של גילן ומק'קלווי, כשהאלים מתגלגלים בשנות ה-2010, הם מופיעים כסופרסטארים של תרבות הפופ. לוציפר מגולמת בזמרת אנדרוגינית עם חליפה ונעלי עקב, מושפעת בבירור מדיוויד בואי בתור Thin White Duke. אמאטראסו היא פרפורמרית שמופיעה בלבוש יפני מסורתי. האל בעל הוא ראפר. סחמת, המבוססת על אלת הלביאה המצרית, מצוירת בהשראת ריהאנה. והילדה בת ה-17 שגילתה את כולם בפסטיבל, לורה, רוצה להיות אחת מהם.
מה שגילן עושה כאן זה ייחודי. הוא מערבב בין מיתולוגיות שונות - מצרית, סומרית, ויקינגית, יפנית, יהודית - עם ביקורת של תרבות פופ. הפנתיאון, כמו כל סצנת הסלבס האמיתית, הוא בועה של קנאה, מיניות רעילה, דיכאון, פריון יצירתי מטורף, ושחיקה.
גילן, שבחייו הקודמים היה עיתונאי מוזיקה, לא מתבייש להשוות את האלים שלו לדיוויד בואי, ריהאנה, ביונסה או קאני ווסט, וכותב עליהם במלוא הכובד הראש הראוי לאלים.
ההשפעה של מות אביו של גילן, שנפטר מסרטן סופני, על הכתיבה כאן מורגשת. זו בסופו של דבר סדרה על חיים ומוות יותר מאשר על פופ. "איך מתים צעיר" היא שאלה שנשאלת בכל פרק בצורה שונה.
מק'קלווי הוא מעצב אופנה באוצרות קומיקס. כל עיצוב של אל כאן הוא אייקוני, כאלה שרוצה לראות בפוסטרים, בחולצות, בפסלים. השחור-לבן עם נגיעות צבעוניות של מאט וילסון על הצבע בונה אסתטיקה שמהדהדת קליפים של בילי אייליש לפני שהיא בכלל הייתה.
יש פה גיליון שלם בפורמט מגזין (WicDiv #13), שבו כל עמוד נראה כמו כתבת שער של Vanity Fair. יש פה רצפי מסיבה שהורגים במובן המילולי, כי אנשים באמת מתים שם. ויש פה, שלא תטעו, דרמה פסיכולוגית עמוקה על מה זה להיות מוכשר וצעיר ולדעת שנותרה לך שנתיים לחיות.
החלק שאני חושב שלא מדברים עליו מספיק זה המגוון הייצוגי של הסדרה. מתוך 12 האלים, רק שניים הם גברים לבנים סטרייטים. רוב הדמויות הן אנשים שחורים, אסייתיים, קווירים, טרנסג'נדרים, וגילן לא עושה מזה סיפור. הזהויות שלהם הן חלק מהן, לא נושא לנאום.
זו אחת הסדרות הראשונות בסופרהיירו-פנטזיה מיינסטרימית שפשוט בנתה עולם מגוון כמו שהוא צריך להיות.
45 גיליונות בתוספת וואן-שוטים, 9 כרכים, מבנה סגור, סיום מושלם. הסדרה מתחילה כקומדיה חכמה של תרבות פופ ומסתיימת כהגות פילוסופית על יצירה, מורטליות וכוח.
אחת הסדרות הכי חכמות של העשור, מומלצת בחום לכל מי שאוהב מוזיקה, רואה בעיצוב קומיקסאי אמנות רצינית, או סתם רוצה לדעת איך כותבים חבורה של 12 דמויות שכל אחת מהן זועקת בקול שלה.
7. Criminal - הז'אנר הטוב ביותר, בידיים הטובות ביותר
היוצרים: אד ברוביקר (Ed Brubaker) ושון פיליפס (Sean Phillips)
הוצאה: Marvel Icon (2006-2011), אחר כך Image Comics
שנים: 2006-בהווה
פרסים: זכתה בפרס איזנר לסדרה חדשה בשנת 2007 (על Coward), בפרס איזנר לסדרה מוגבלת ב-2012 (על The Last of the Innocent), ובפרס איזנר לנובלה גראפית חדשה ב-2019 (על My Heroes Have Always Been Junkies)
אם Saga היא הז'אנר הגדול ביותר של העשור, ו-Sandman היא הפנטזיה החשובה, אז Criminal היא פשוט הדבר הטוב ביותר שקרה לנואר בשנים האחרונות.
ברוביקר ופיליפס עובדים יחד מאז 2001, והם הגיעו למצב שרק הזוג הזה של כותב-מאייר-שחבר-אמיתי מגיע אליו. סנכרון מושלם, אמון מלא, ועקביות של יצירה שנראית כמעט כפייתית. באופן קבוע מאז 2006 הם מוציאים ספר אחרי ספר אחרי ספר, והאיכות פשוט לא צונחת.
"Criminal" היא לא סדרה אחת. היא יקום של נואר. כל כרך הוא סיפור עצמאי, אבל כולם מתרחשים באותה עיר פיקטיבית בשם Center City, בהפרשי זמן שונים, עם דמויות שחוצות את הסיפורים בעדינות.
הכרך הראשון, Coward, הוא סיפור הייסט קלאסי על כייס בשם ליאו פאטרסון שמגולגל לשוד משוריין. השני, Lawless, הוא על חייל בשם טרייסי לואלס שעוזב את הצבא כדי לחקור רצח אחיו ריקי. השלישי, The Dead and the Dying, הוא שלושה מבטים על אותו סיפור משלושה גיבורים שונים. וכן הלאה.
אפשר לקרוא אותם בסדר או לקפוץ פנימה, כל ספר הוא נקודת כניסה לגיטימית. הדמויות חוזרות לעיתים ברקע של סיפורים אחרים, אבל כל כרך עומד בפני עצמו לחלוטין.
הוא למד מג'ים תומפסון, מדשיאל האמט, מאלמור לאונרד, והפך אותם להיות הקול שלו עצמו. הדמויות שלו לא חכמות יותר מהקוראים. הם עושים טעויות, הם חושבים טיפשויות, הם פועלים מתוך פחד. זה מה שהופך את הספרים לאנושיים כל כך גם כשהם עוסקים ברצח, סמים וסחטנות.
פיליפס, שמתחזק את קווי הפנים שלו באופן קבוע כדי שיישארו חדים כמו סכין, עושה את מה שרק מעטים יודעים. הוא מעצב פאנלים שמאלצים אותך להאט. קריאה של Criminal היא חוויה איטית אפילו כשהעלילה רצה, והדוגמה הכי יפה לאיך עיצוב פאנלים משפיע על חוויית הקריאה.
צבעים של ואל סטייפלס בסדרה המקורית, ולאחרונה של ג'ייקוב פיליפס (בנו של שון) ברילאנץ' של אימאג', מוסיפים שכבה של עצבות שמוציאה את האור מהעיר. אלה קומיקסים שמזכירים לי מעריצי פילם נואר של שנות ה-40 אבל עם ראייה פוסט-מודרנית.
הכרך Last of the Innocent, שזכה באיזנר ב-2012, הוא בעיני אחת הקפיצות הכי יפות של ז'אנר במדיום. סיפור על ריילי ריצ'רדס, בחור עם חיים שנראים מושלמים מבחוץ שמנסה "לחזור הביתה" אבל לא מצליח להשתחרר מהעבר שלו, מצויר בשני סגנונות מקבילים שמשחקים עם זיכרון. סגנון אחד נואר קלאסי, השני חיקוי מושלם לסגנון Archie Comics.
אני ממליץ להתחיל משם ואז לחזור אחורה ל-Coward, אבל באמת כל כניסה טובה.
זו לא רשימה קלה להיכנס אליה אם אתם לא אוהבי ז'אנר. אבל אם אתם כבר קוראים את ג'ים תומפסון, מחזיקים את The Wire כאחת הסדרות הכי טובות אי פעם, או אם Heat של מייקל מאן גורם לכם להיכנס לשיחה רצינית, אין לכם תירוץ.
יש תוכנית של אמזון פריים בהובלת ברוביקר בדרך, עם צ'ארלי האנאם, לוק אוונס ואמיליה קלארק. תקראו את הקומיקסים לפני. באמת.
8. Daytripper - קומיקס אחד, חיים שלמים
היוצרים: פאביו מון (Fábio Moon) וגבריאל בא (Gabriel Bá)
הוצאה: Vertigo (DC Comics)
שנה: 2010
פרסים: זכה בפרס איזנר לסדרה המוגבלת הטובה ביותר בשנת 2011
אני נכנס כאן לטריטוריה רגישה, כי Daytripper הוא אחד הספרים שאני לא באמת יכול לכתוב עליהם בלי להישמע פתטי.
הוא גם יחיד מסוגו ברשימה הזו - יצירה בודדת, ספר אחד, לא סדרה שדורשת מעקב. עשרה פרקים שמוכרים כיחידה אחת. אבל בתוך העטיפה הדקה הזו יש משהו שאני חושש שהוא הדבר הכי קרוב לשירה שקרא ספר קומיקס.
לא הגזמה. סופרים שאני מעריץ בחום, כמו קיירון גילן שציינתי כאן קודם, הצהירו שהם קוראים אותו ברכבת ובוכים. זה סוג הקומיקס.
ברס דה אוליבה דומינגוס הוא בנו של סופר ברזילאי מפורסם. בחייו הוא עצמו, לפחות כשאנחנו פוגשים אותו, עוסק בכתיבת הספדים. סופר בלתי ידוע של סיפורים קטנים של המתים.
בפרק הראשון הוא מת בגיל 32, באלימות פתאומית בבית קפה. בפרק הבא הוא מת בגיל 11. בפרק אחר הוא מת בגיל 76. בכל פרק הוא מת, והפרק הבא מתעלם מזה לחלוטין וממשיך עם חייו.
הטריק הזה נראה גימיק כשאני מתאר אותו, אבל ברגע שמון ובא מתחילים לעבוד עליו, שום דבר אחר לא נראה חשוב כמוהו.
האחים התאומים פאביו מון וגבריאל בא מסאו פאולו, ואני יודע שחלקכם מכירים את גבריאל בא כמאייר של The Umbrella Academy, משתמשים במבנה החוזר הזה כדי לשאול שאלה אחת - מתי ברס חי באמת? מתי הרגע שבו חייו נפתחים? האם זה הנשיקה הראשונה בגיל 11? ההתאהבות הראשונה בגיל 21? הילד הראשון? הספר הראשון?
האמנות שלהם רכה, פסטלית, עם השפעות ברורות מרומנטיקה עממית של אמריקה הלטינית, ונותנת לכל פרק תחושה של זיכרון שנזכרים בו מאוחר. אפילו פאנלים של מוות מצוירים בעדינות של תמונה אהובה באלבום ישן. הצבע של דייב סטיוארט, אכן אותו דייב סטיוארט של Hellboy, מחמים כל עמוד מבפנים.
יש אהבה רבה לברזיל בספר הזה. המחוזות של סאו פאולו, הפלורינו (Pelourinho) שבסלבדור דה באהיה, מנהגי הקנדומבלה המיסטיים, דמות האלה יממאיה (Iemanjá), ואפילו שיחה על אופרות סבון ברזילאיות, שזה הדבר האחרון שציפיתי למצוא שם. התרבות הזו חיה בספר בלי שהיא צריכה להצדיק את עצמה, וזה לבד מרענן אחרי קריאה של עשרים קומיקסים מאמריקה.
יש לי חמש או שש נוסחים שונים של הספר בבית, כולל המהדורה המוזהבת. אני קורא אותו כל פעם שאני חושב שהחיים קצרים, או ארוכים, או סתם מבולבלים.
זה הספר היחיד שלא לקחתי ממנו הרבה ציטוטים, כי הוא לא בנוי ממשפטים. הוא בנוי מרגעים.
קריאה אחת שלמה לוקחת שעה וחצי, אולי שעתיים. אחרי זה אתם תשבו ותחשבו לאן אתם הולכים. זה אחד הקומיקסים היחידים שפותחים בפני הקורא שיחה עם עצמו, ולא מסיימים עד שלא ענה עליה.
אם אין לכם עוד את הנובלה הגראפית הזאת, עצרו את מה שאתם עושים ולכו להזמין אותה עכשיו. אחרי זה תודו לי.
9. Monstress - אפוס פנטזיה עם חשבון פילוסופי משלו
היוצרים: מרג'ורי ליו (Marjorie Liu) וסאנה טאקדה (Sana Takeda)
הוצאה: Image Comics
שנים: 2015-בהווה
פרסים: זכתה בשבעה פרסי איזנר (כולל Best Writer, Best Painter/Multimedia Artist, Best Continuing Series ו-Best Cover Artist ב-2018). מרג'ורי ליו הייתה האישה הראשונה בהיסטוריה של פרסי איזנר שזכתה בקטגוריית הכותב הטוב ביותר (2018)
אם אתם מחפשים קומיקס שידחוף אתכם, שידרוש מכם להאט, שיאלץ אתכם לחזור ולקרוא פאנלים פעמיים, Monstress היא התשובה.
מבוגרים ומחויבים, מוכנים? בואו ניכנס.
אני ממליץ בחום לקרוא את הסדרה הזו בכרכים, לא בגיליונות בודדים. המהלך של ליו בנוי על צבירה, והסיפור מתחיל לעבוד באמת כשאתם מניחים את הכל בפניכם.
מאיקה האפוולף היא ארקאניקה, גזע של יצורים עם קשרים אלוהיים שנמצא במלחמה ארוכה עם בני האדם. עולמה של ליו מבוסס על אסיה של תחילת המאה ה-20, עם אווירת art deco סטימפאנקית שמערבת מיתולוגיה סינית, יפנית ומונגולית, ובמרכזו חברה מטריארכלית של מכשפות שצורכות חלקי ארקאניקים כדי לשלוט בכוחן.
למאיקה חסרה יד שמאל, וממנה יוצאת לפרקים מפלצת עתיקה בשם זין, שהיא, אולי, האישיות השנייה של מאיקה. אולי.
מאיקה מחפשת תשובות להיסטוריה של אמה, ובמסעה היא פוגשת דמויות מרתקות. קיפה, ילדה שועלה ארקאנית שהופכת למצפון שלה. פרופסור תם-תם, חתול פילוסופי ואקדמי שהוא אחת מהדמויות האהובות עלי בכל הקומיקס המודרני.
מה שהופך את Monstress למיוחדת היא לא רק העלילה. זו יצירה שמתעקשת להיות משהו אחר לחלוטין.
ליו כותבת ארוך, איטי, עם הקדשה עצומה לעולמות פוליטיים, לתולדות ארוכות, לשפות פיקטיביות. היא לא מאכילה אתכם בכפית. תדפדפו ב-30 עמוד הפותחים ותגלו שהוזרקתם לעולם בלי הסבר, וצריך לעבוד כדי לקלוט מי נגד מי, מה קרה לפני ומה קורה עכשיו.
חלק מהקוראים נרתעים מהדרישה הזו. אני, לעומת זאת, מרגיש שזו הדרך הכי מכבדת שאפשר להתייחס אלינו כמבוגרים. לא כל סיפור חייב להתחיל עם הסבר.
התמה המרכזית של הסדרה היא טראומה. מאיקה הייתה שבויה במחנה עבדים, והיא חיה עם זיכרונות שלא משאירים אותה. ליו, שכתבה בפרהסיה על ההתמודדות שלה עם דיכאון לפני שהתחילה לכתוב את Monstress, מביאה את הכאב הזה לדף בכנות נדירה.
הסדרה עוסקת בקולוניאליזם, בגזענות, בהמרה לעבד, בטיהור אתני, ולא מרפה מזה.
וסאנה טאקדה, תנו לי רגע לנשום. היא מהמאיירות הטובות שראיתי אי פעם, בכל מדיום. היא עובדת עם השפעות ממאנגה קלאסית, תחשבו על Lone Wolf and Cub אבל עם דרגת צבעוניות של גיבלי, וצובעת בעצמה כל עמוד בפרטים של ציור בד. יש פה פאנלים שאפשר לקרוע ולמסגר.
הבחירה לבנות עולם מטריארכלי שבו כל הדמויות המרכזיות הן נשים, חלקן אכזריות, חלקן פוליטיות, חלקן אוהבות, היא הצהרה עצמה לפני שאמרנו מילה על הטקסט.
זו הסדרה שהכי חייבים להשקיע בה מבין העשרה, אבל גם זו שנותנת הכי הרבה חזרה. אם אתם אוהבים פנטזיה רצינית, "משחקי הכס", טולקין, או אפילו מיאזאקי ומורקמי, Monstress תפילח אתכם.
היא עכשיו כבר בת עשור, עם ארגזים של פרסים ועשרה כרכים מלאים, ויש לכם כמעט 2,000 עמודים של סיפור מחכה.
10. The Sandman - יצירת המופת שהפכה קומיקס לספרות
היוצר: ניל גיימן (Neil Gaiman), עם אמנים רבים כולל Sam Kieth, Mike Dringenberg, Charles Vess, Marc Hempel, Jill Thompson, P. Craig Russell, Dave McKean ואחרים. אותיות: טוד קליין (Todd Klein). עורכת: קארן ברגר (Karen Berger)
הוצאה: DC Comics, אחר כך Vertigo
שנים: 1989-1996 (הסדרה המקורית, 75 גיליונות)
פרסים: יותר מ-26 פרסי איזנר, כולל שלושה פרסי Best Continuing Series, ארבעה פרסי Best Writer לגיימן (1991, 1992, 1993, 1994), ושבעה פרסי Best Lettering לקליין על הסדרה
כאן אני מכין את הקפה, סוגר את הדלת, ונושם עמוק. כי סיקור של Sandman ב-400 מילים זה לרמוס ענק.
הסדרה שראתה אור מ-1989 עד 1996 היא, בלי הגזמה, רגע הטבילה שבו הקומיקס האמריקאי עבר מלהיות מדיום של בני נוער לספרות אמיתית למבוגרים. שם שמופיע בכל רשימה של מיטב הקומיקסים אי פעם. בית ספר לכל מה שבא אחריו.
הרעיון הבסיסי פשוט. דרים ("מורפיוס"), אחד משבעת האינדלס - הישויות הנצחיות שמייצגות כוחות קוסמיים כמו גורל, מוות, חלום, חורבן, תשוקה, ייאוש והזיה - שוחרר מכלא אחרי 72 שנים ויוצא להחזיר את ממלכתו לעצמה.
אבל זה הסיפור רק בגיליון הראשון. מה שבא אחר כך במהלך 75 הגיליונות זה ליצור מוזיאון של סיפורים.
פרק שכולו על בית ספר של שדים בגיהנום. פרק שמתרחש בקפה של סריאל קילרים שמקיימים כנס מקצועי. פרק על שייקספיר מעלה את "חלום ליל קיץ" בפני אוברון וטיטניה, חצר הפיות האמיתית, כחלק מעסקה שלו עם דרים. פרק על ילד יהודי-פולני ששורד את השואה ומצית את העולם עם חלומות. פרק שכולו אגדות יפניות. פרק שכולו מיתולוגיה נורדית.
יש פה מיתולוגיה מצרית, בבלית, סינית, והכל עם משקל שאני לא יודע אם קומיקס אמריקאי אחר השיג שוב.
הדמות שגנבה את ההצגה הייתה דווקא לא מורפיוס עצמו אלא אחותו הגדולה, Death. אישה צעירה בשחור עם עיניים מאופרות וחיוך עצוב-מתוק. היא הפכה לאייקון תרבותי בפני עצמה - חולצות, קעקועים ופסלים של דור שלם.
זה רמז לאיך הכתיבה כאן עובדת. לקחת רעיונות גדולים ולגרום להם להרגיש כמו חברים.
עבודת האותיות של טוד קליין, שבה כל אחד מהאינדלס מקבל פונט משלו, יצירה בתוך יצירה, היא אחת החדשנויות הגדולות של המדיום באותה תקופה. והעטיפות של דייב מקין, שבנויות כקולאז'ים סוריאליסטיים של תצלומים, חפצים וציור, הן בפני עצמן יצירות אמנות שהצמיחו לו קריירה נפרדת.
החתימה של הסדרה היא, כמובן, קארן ברגר, העורכת שהפכה את Vertigo לבית של יוצרים בריטיים מבריקים כמו אלן מור, גרנט מוריסון וג'ימי דלאנו, וטוד קליין, שלימד את הדור איך אותיות יכולות להיות אמנות בפני עצמן. זה לא פשוט "קומיקס של גיימן". זה פרויקט קולקטיבי של דור שלם של אמנים, שכל אחד תרם את חלקו.
ועל זה חשוב להתעכב, כי אני רוצה לעבור לנושא רגיש.
ולסיום, עניין אחד שאני חייב להתייחס אליו. מאז 2024 עלו נגד גיימן האשמות חמורות מצד מספר נשים על תקיפות מיניות, כולל תביעה על סחר בבני אדם מצד אישה שהייתה בעבר מטפלת של בנו. גיימן מכחיש את ההאשמות, וכתוצאה מכך סדרות עיבוד שלו בוטלו או צומצמו. נטפליקס סגרה את הסדרה של Sandman אחרי עונה שנייה, אמזון צמצמה את Good Omens לפרק מסיים יחיד בן 90 דקות, ודארק הורס הפסיקה להוציא עבודות חדשות שלו.
אני לא כותב את זה כדי להגיד לכם מה לעשות עם הספרים. אני כותב את זה כי לא הייתי רוצה להמליץ על Sandman בלי לומר שזה ההקשר העכשווי של היצירה ב-2026. האמנות עצמה עומדת לעצמה, והאמנים הרבים שעבדו עליה ראויים לקרדיט. אתם תחליטו איך להתייחס לזה.
ובכל מקרה - Sandman היא עדיין אחת היצירות החשובות שנוצרו במדיום הזה, ובלתי אפשרי להבין את הקומיקס המודרני בלעדיה.
סיכום: ומה עכשיו?
אם קראתם עד כאן ועדיין אתם לא יודעים במה להתחיל, הנה ההמלצה המהירה שלי. התחילו מ-Locke & Key אם אתם חדשים בקומיקס, עברו ל-Saga אם אתם מחפשים אופרה גדולה, קראו את Daytripper בתום שבוע קשה בעבודה, והשאירו את Sandman לחופש הבא שלכם.
כל הכותרים ברשימה הזו זמינים בחנויות הקומיקס בישראל, וכולם זמינים גם בגרסה דיגיטלית באנגלית ברוב הפלטפורמות.
אם יש לכם קומיקס שחסר כאן שאתם חושבים שעשיתי לו עוול, רשמו בתגובות. ואם אתם רוצים את הפוסט הבא עם המלצות על מאנגה, אירופאי או אינדי, גם רשמו את זה. יש עוד הרבה מה לקרוא.
עד הפעם הבאה, אני הולך לקרוא את D'ORC של ברט בין (Image Comics, פברואר 2026). פנטזיה קומית על יתום חצי-גמד-חצי-אורק שנועד לחסל את העולם, וכבר הודפסה מחדש חמש פעמים בתוך שלושה חודשים.
אל תחכו לי.